עמדתי שם והסתכלתי על כוווווולם.
כל כך קיוויתי להיות אחד מהאנשים האלה שכולם אוהבים...
יום אחד הלכתי ל"שם" מקום שאנשים מדברים בו, הייתה לנו שיחה על
מה הייתי לוקחת וממי?
אמרתי שהייתי לוקחת כל כך הרבה, הייתי לוקחת ממנה את היופי
וממנה את השלווה וממנה את החברותיות.. הייתי לוקחת כל כך
הרבה... כשהגעתי להגיד מה הייתי לוקחת ממנו השתתקתי.
דווקא ממנו הייתי לוקחת הכי הרבה, אבל... השתתקתי.
אני לא יודעת למה אבל זה מה שקרה.
אחרי זה אנשים אחרים דיברו, וחלקם אפילו אמרו שהם היו לוקחים
דברים ממני, אתם מבינים? הם רצו לקחת משהו שיש לי... לא
האמנתי.
ואז הוא דיבר, גם הוא רצה לקחת משהו ממני. כל כך הייתי מופתעת
תמיד חשבתי שהיום שאני ישמע משהו טוב עליי יוצא מהפה שלו יהיה
היום שאני ימות...
בכיתי, אבל אף אחד לא ראה.
אחר כך שינו טיפה את נושא השיחה, אמרו מה הייתי נותנת.
מה אני יכולה לתת? אני לא מספיק טובה כדי לתת לאנשים אחרים.
מה יש לי לתת בכלל???
רק את האהבה שלי, לא שאני אומרת שזה לא מספיק, אבל... אני לא
יודעת אם הם רוצים לקבל אותה.
אמרתי לעצמי, "לירון את לא מסוגלת לשבת שם עוד דקה אחת" לקחתי
ת'רגליים שלי ויצאתי מהחדר.
אחרי זה הוא יצא "לשרותים" אני ידעתי שהוא יצא כדי לבדוק מה
קורה איתי.
זה עשה לי טוב.
אני יודעת שהוא אוהב אותי, השאלה אם זה באמת מהלב או כי הוא
מרגיש שהוא חייב?!
בכל מקרה, הוא... הוא חלק ממני. ואני לא יכולה לשנות את זה או
להוציא אותו ממני.

הוא לקח ממני דברים.
אני מסוגלת לתת לו רק אהבה, כזאת בלי תנאים...
השאלה אם זה מספיק.