הבטתי סביבי, ראיתי רק מסדרונות לכל כיוון. 4 מסדרונות אפורים,
כהים, ובלתי נגמרים. אז הבנתי שמשהו חסר לי, מישהו, מישהי ליתר
דיוק. יד ימיני עקצצה, היתה חסרה לי כף היד הקטנה שלה. פתחתי
וסגרתי את יד ימין כלא מאמינה שידה לא שם. התבוננתי לכל כיוון,
לכל המסדרונות, הם נראו אותו הדבר. החלטתי שצריך ללכת קדימה.
זה מה שהקטנה תמיד אמרה: "לכי קדימה, ככה תוכלי תמיד לראות
לפחות צעד אחד לפניך. אחורה את לא יכולה לראות כלום." אז
התחלתי ללכת, קדימה. צעד אחר צעד , לאט, נכנסתי עמוק יותר לתוך
המסדרון, והאור שבצומת המסדרונות נחלש והמסדרון עצמו נהיה
חשוך. משום מה החושך לא הפך למוחלט, היה אור כל שהוא שהספיק לי
על מנת לראות לאן מועדות פני, אבל. מאין הוא בא?
הלכתי פרק זמן ממושך, וככל שהלכתי נזכרתי יותר ויותר במי
שאבדתי. נזכרתי בצחוק שלה, הוא היה מתגלגל כל כך. קולה הצפצפני
הרועש. אני חשבתי על השיחות שלנו, ועל הזמן הרב שבילינו יחד.
היינו מבלות לילות וימים יחד, צוחקות, שרות, רוקדות, מבלות
ונהנות כל הזמן. היא תמיד הגנה עלי, ותמיד אמרה לי באמת מה היא
חושבת. כשהייתי מתעצלת היא היתה לפעמים מעירה אותי באמצע הלילה
בתחושות אשם נוראיות ומכריחה אותי ללמוד, להתפתח. היו לה
נקודות מבט מיוחדות והיא תמיד ידעה כיצד להביע אותן.
היא היתה כל לילה מעירה אותי והיינו מדסקסות שעות על היום
שעבר. בגלל שביום היא אמרה לי שאסור לי לדבר איתה, לפחות לא
כשיש אנשים בסביבה. אבל היא תמיד היתה שם, ואף פעם לא ממש
הבנתי למה כולם מתעלמים ממנה תמיד. כי היא כל הזמן עמדה לידי.
ידי עקקצה באלימות והתחלתי לשפשף אותה בידי השמאלית. זו היתה
החברה הכי טובה שלי שנעלמה לי, היא היתה חסרה לי. חסרה לי היתה
נוכחותה, והאפטיות השתקנית שלה, וסערות הזעם והתשוקה הגדולות
שלה. חסרות לי היו ידיה המתקנות שהיו עוברות על הציורים
הסיפורים שלי, והשירים שלי. היא היתה משנה מילה, קישור לפסקה,
קו מתאר. חסרה לי הילדותיות שלה, ששיקפה את חוסר הבגרות שלי,
אתה חוסר הביטחון של שתינו. היא היתה כל כך טובה אלי. חשבתי
שתרצה להישאר איתי לנצח. לאן היא הלכה? למה? מה עשיתי? איך
איבדתי אותה?
דמעות החלו למלא את עיני ועצרתי מלכת כי מרוב דמעות לא יכולתי
לראות. התישבתי על רצפת המסדרון ובכיתי, וקראתי לה. בקשתי ממנה
לחזור. ודמעותיי המשיכו לזרום, לא עצרו. אני כל כך מתגעגעת
אליה! אבל היא לא כאן. והיא לא הסבירה למה.
דמעותיי נפלו לרצפת המסדרון החשוך, בנוגען ברצפת המסדרון הפכה
נקודת המגע בין הדמעה לרצפה לכר דשא ירוק. ועם התווספות הדמעות
כן גדל לו כר הדשא עד שכיסה את רצפת המסדרון כולו. קירות
המסדרון נעלמו והחושך המלאכותי הפך ללילה מלא כוכבים ושמים
עמוקים.
פקחתי את עיני והתבוננתי סביבי. דמעותי נפסקו לנוכח הפליאה
מהמקום היפיפה בו ישבתי. סביבי היו מרחוק כמה עצים, ובמרחק הר
גבוה. הכרתי את המקום. זהו המקום אליו היא היתה לוקחת אותי
בלילותיי הקשים ביותר. אותם לילות שבהם בכיתי ויבבתי מתחננת
למנוחה.
נזכרתי בדרך אל האגם הנוצץ והתחלתי ללכת במהירות. לאחר כמה
דקות ארוכות ראיתי את האגם מרחוק, התחלתי לרוץ אליו בשמחה "אני
זוכרת!" קראתי בליבי. מרחוק ראיתי דמות קטנה יושבת על סלע עם
גבה אלי, מתבוננת במים. הכרתי אותה, אני אכיר אותה בכל מקום.
קראתי אליה, בקולי קולות, שוב ושוב, אך היא לא ענתה. ככל
שהתקרבתי גברו צעקותיי אך ממרחק מסויים כבר הפסקתי לקרא לה.
עצרתי לידה, התבוננתי בה. פניה היו מופנות אל האגם, ולא ראיתי
את הבעתן. "למה את לא עונה לי?" שאלתי בשקט.
"את הפסקת לענות לי ממזמן." ענתה בקור, לא מפנה את מבטה.
"לאן נעלמת? חיפשתי אותך."
"הגיע הזמן שתרגישי בחסרוני. אינך חושבת כך?"
חיבקתי אותה חזק, מתעלמת מקור גופה. "התגעגעתי אליך כל כך!"
"אם התגעגעת, מדוע לקח לך כל כך הרבה זמן לבוא ולחפש אותי?"
היא נפנתה את מבטה סוף סוף אלי. פניה, פני, היא אני. ומבטה
כועס, כואב. השתקפותי התבוננה בי. "הבטחת שלעולם תשמרי עלי.
הבטחת שלא חשוב מה לא תעזבי אותי! שלא תשאירי אותי לבד ולו יום
אחד!!!"

אהבתי את השלי שלי. אהבתי אותה מאוד. כעת היא באה אלי רק
בחלומותיי. אבדתי אותה, נתתי לה ללכת. אולי יום יבוא ואמצע
אותה שוב, בנתיים בחלומותי אני קוראת לה, אני אבודה בלעדיה.
איפה שהוא במהלך השנה האחרונה אבדתי את היקר לי מכל, את מה
שנשבעתי לנצור ולשמור עד יום מותי. את עצמי.