התעוררתי בבהלה, ידיי נפרשו כמניפה לצדדים. השמאלית נתקעה בגוף
מאורך וגדול. ראשי הסתובב שמאלה וגיליתי להפתעתי בחור גדול ולא
מוכר שוכב לצדי.
מי זה? איפה אני?! סקרתי את החדר הקטן והמבולגן. המחשבות
שהסתחררו בראשי, החלו להתבהר. היום יום שבת, אתמול יצאתי
למועדון באחד הקיבוצים באזורי, שם הכרתי את מה-שמו לידי.
מה-שמו פקח עיניו והביט בי. הוא מתח זרועותיו, אחת מהן השתחלה
מאחורי צווארי וחיוך נמתח על פניו.
"בוקר טוב", קולו התנגן בצרידות.
הבטתי עליו מזועזעת בעיניים פקוחות לרווחה כשל ארנב מבוהל.
העיניים שלו שטו על גופי העירום שקרני השמש האירו וצבעו אותו
בפסים זהובים של אכזריות. סביב גופו נכרכה שמיכה מפוספסת דקה
שכיסתה- לא כיסתה את אגנו.
התגלגלתי על המיטה עם שיער פרוע ולא הבנתי מה אני עושה פה. הוא
קם לפניי והלך בצעדי ענק מהירים למקלחת, שם צחצח שיניים במרץ
בלתי נדלה ואז הלך לסלון. הטלביזיה נדלקה. קומקום החל לשקשק
ולקשקש.
הבטתי לעבר הנקודות מהן נשמעו הרחשים. הבטתי במראה הגדולה
הקבועה מעל השידה שמול המיטה. שיער פרוע, עיניים כבויות, מבע
עייף ומותש, כל כולי משדרת חוסר-חיות משווע.
מה קורה לי? כבר שבועיים שאני מרגישה כמו מתה- מהלכת, כאילו
מישהו תקע בי קשית ושתה ממני את דם החיים שלי. אני כבר לא
מוצאת עניין בכלום. אוכל זה סתם אוכל, סקס זה סתם סקס, מוזיקה
זו סתם מוזיקה. כל דבר שעשה לי טוב בחיים נראה פתאום ריקני,
מאוס ומשעמם.
חלק אחד בי רצה שמה-שמו יחבק וינשק אותי ויעשה איתי אהבה. חלק
אחר בי יודע שמה שהיה, אם בכלל ומה שיהיה, זה סתם זיון ריקני
ומשעמם. אפילו לא לסיפוק הגוף.
איך הגוף יכול להיות שבע כשהנפש רעבה?
הבטתי במראה ונגעלתי מעצמי. נגעלתי מהבחוץ, נגעלתי מהבפנים.
קמתי מהמיטה וסחבתי מגבת שהייתה תלויה על מעמד עץ. עם המזל
הנאחס שלי, בטח מה-שמו הוא זה שירצח אותי היום. לא שאני מאמינה
בחלומות, אבל אולי זה סתם איזה מסר מהתת מודע שלי המוחבא היטב
באלגוריה. אולי זו סתם אזהרה של המוח שצועק לי: "אני גוסס!
הצילי אותי!".
אולי. ואולי לא. החלום הזה השפיע עליי כפי ששום חלום לא השפיע
עליי מעולם. פתאום פחד מילא את לבי. עליי לברוח מכאן במהירות
הגדולה ביותר.
פתאום סירנה החלה לצפור לי בראש:
"סכנה! סכנה!".
נכנסתי לחדר האמבטיה הקטן והורדתי את מושב האסלה ואז במחשבה
שניה, השתנתי בכריעה-עמידה. אי אפשר לדעת מתי הוא ניקה כאן
בפעם האחרונה...
קול פכפוך השתן הצחיק אותי פתאום. קיללתי אותו על שאין לו
מנעול בדלת וקיוויתי שהוא לא יכנס פתאום וימצא אותי במצב המביך
הזה. כשקמתי וניגבתי את עצמי, הבטתי לתוך השירותים וראיתי שקית
שקופה צפה. במבט שני, הבנתי שזה קונדום משומש מפרפר. הודיתי
לאל על כך שהוא אומנם היה שיכור מספיק בשביל לזרוק קונדום
באסלה, אבל לפחות מספיק מפוכח כדי להשתמש בו מלכתחילה...
הורדתי את המים, אך הקונדום התעקש לצוף. קיוויתי שהוא יעשה לו
סתימה...
הורדתי את מכסה האסלה, הנחתי עליו את התחתונים שלבשתי אתמול
ואת המגבת ועמדתי רועדת מול האמבטיה. היה זה חורף וקור מקפיא
עשה את עורי חידודים-חידודים ובליטות זעירות המאפיינות עור
ברווז, צצו כפטריות לאחר הגשם על כל גופי. פתחתי את ברז
האמבטיה וחיכיתי מספר דקות עד שהזרם יהא חם דיו. במסננת נחו
להן כמה שיערות. אחת מהן בלונדינית. אני לא בלונדינית, וגם מה-
שמו לא. מעניין מאיפה היא...
שטפתי את האמבטיה שבינתיים התמלאה בעל כורחה בכמה סנטימטרים של
מים. נכנסתי פנימה ואחזתי בשפופרת. פרץ של מים שורפים ניתח
עליי. זעקתי ומבהלת החום החלקתי באמבטיה, ראשי ניגח בדפנות
והצינור הסתלסל סביב גרוני. זעקתי בעוד המים יוצרים על עורי
כתמים אדומים שברבות הימים יהפכו לכוויות. הדלת נפתחה בבהלה
ומה-שמו זינק אליי, סגר את הברזים וניסה לשחרר מגרוני בעדינות
את הצינור שנראה כנחש המסרב להרפות.
אני, שהתעלפתי והייתי מטושטשת, פקחתי את עיניי כששאל: "את
בסדר?", בזמן שהצינור היה אחוז בין שתי ידיו.
צרחתי, ניסיתי לקפוץ מהאמבטיה והחלקתי שוב. במאמץ - מה,
התנגבתי וברחתי עם המגבת והתחתונים לחדר. סגרתי אחריי את הדלת
ונעלתי. פעמיים.
"היי... אה... תפתחי לי!", צעק. צחקקתי. גם הוא לא זכר את
שמי...
"מה קורה איתך? את בסדר?"
"עזוב אותי!", צעקתי.
התלבשתי במהירות - חצאית סאטן שחורה קצרה, חזייה שחורה וגופייה
נוצצת. נעלתי את הסנדלים בעלי עקב הסיכה הגבוה וקיללתי את הרגע
בו קניתי אותם. הם יקשו עליי מאוד לרוץ ולברוח בעת הצורך.
לקחתי את התיק הסרוג הקטן עם הפלאפון, הארנק ותעודת הזהות. הוא
עמד מולי בבוקסר מצוייר של פו הדוב וחסם את היציאה.
"אולי תסבירי לי מה נסגר איתך?", הוא שאל.
"אני הולכת, שיהיה לך יום נעים", ניסיתי להדוף אותו מדרכי.
"מה קרה לך? אתמול הכל היה בסדר. עשיתי משהו לא טוב?".
הבטתי בו בהבעה מרחמת. "לא, הכל היה נהדר. מצדי שתיחנק
ותישרף..." ואז נכנסתי מתחת לבית השחי שלו וצעדתי מהר לכיוון
הדלת. ניסיתי לפתוח אותה, אולם היא הייתה נעולה. המפתח לא היה
בפנים.
"איפה המפתח?", שאלתי בקול קר ורועד. "תשחרר אותי. אם לא... אם
לא... אני אפנה למשטרה ואתלונן על חטיפה ואם רק תעז לעשות לי
משהו, תאמין לי שתשב בכלא הרבה זמן!".
הוא צחק. "את חולת נפש, את יודעת? חמודה שלי, יש לך פרנויות
שאת חייבת לטפל בהן בדחיפות".
"תירגע כבר ותביא לי את המפ... יש כאן ריח שרוף או שנדמה לי?",
עיקמתי את פניי.
"לעזאזל! הטוסטים שהכנתי לארוחת הבוקר!" הוא קפץ למטבח.
רצתי אחריו וראינו את הטוסטר מפוחם ועולה בלהבות. הוילון הירוק
של מכבי חיפה עלה באש גם הוא במהירות האור ופתאום הדליק את
ארונות העץ. עמדנו המומים, בעוד המטבח נשרף לנגד עינינו.
"המטבח שלי..." מלמל, "אני חייב להציל אותו!".
"עזוב, בוא נברח, אתה לא תספיק!", צעקתי וניסיתי למשוך אותו
בקוצי הפרא שלו. "איפה המפתח?"
הוא עמד מוכה הלם מול המטבח כמו ילד מהופנט מול מפלצת האש
הרעבה שכילתה הכל במהירות הבזק. ניסיתי למשות אותו ממקומו,
אולם ללא הועיל. הוא היה קפוא כנציב מלח. העשן הסמיך החל לחנוק
את ריאותיי. לא היה לי זמן לחכות. המוות לא הולך לנצח אותי
בשום פנים ואופן. אני עדיין צעירה!
ראיתי את החלון הקטן ליד דלת הכניסה וניסיתי לפתוח אותו, אך
הוא לא נפתח, מאחר והצירים היו חלודים. סרקתי את הסלון הזעיר
במהירות וניסיתי למצוא משהו חזק וכבד.
"הוא לא יזדקק לזה", מלמלתי ורצתי לדי.וי.די.
קרעתי אותו ממקומו והשלכתי אותו בחוזקה מבעד לחלון. הזגוגיות
התנפצו בקול רעש והתפזרו לכל עבר רסיסי זכוכית במטח מרהיב ואז
השתחלתי החוצה. מה-שמו עדיין היה נטוע למקומו ברצפה כעץ עתיק
יומין בעל שורשים עבותים. ברגע ששמע את קול הניפוץ, סובב ראשו
לרגע לאחור, הביט לכיווני למספר שניות ואז המשיך לצפות בלהבות
המרקדות.
לחרדתי, לאחר שעיניי הבחינו בעיניו הפעורות והאפלות, כשרק
הלהבות יוקדות בהן, שמתי לב לידיו המשפשפות במרץ בתוך
תחתוניו.
זה כבר היה יותר מידי. הבטתי קדימה, לעבר הכביש והתחלתי לרוץ
לעברו בקושי - מה, מנסה לברוח מהתופת שבפנים. כולי מתנשפת,
הגעתי לתחנת האוטובוס.
חיכיתי שם מיוזעת ויגעה לאוטובוס הראשון שיעצור לי. הכביש היה
ריק ונטוש לחלוטין, כאילו היה כביש במרכז מדבר במערב הפרוע.
אוטובוס 4א' עצר לי ועליתי עליו. שילמתי לו ביד רועדת עם מטבע
בן חמישה שקלים. התיישבתי בכיסא והבטתי סביבי ללא הרף. פתאום
הרדיו צפצף וקול אישה חמור סבר אמר ברצינות: "קול ישראל, צהרים
טובים, השעה כעת שלוש בצוהרי היום והרי החדשות: בנתניה התרחש
פיגוע באוטובוס לפני כשעה. עד כה יש תשעה הרוגים וכעשרים
ושלושה פצועים. נכון לעכשיו אין בידנו פרטים נוספים. והרי
מספרי החירום בבתי החולים לבירורים...".
היא המשיכה בדיבורה ואני פשוט בהיתי בחלון והרגשתי את הדמעות
מנצנצות בעיניי. לפתע, תקפה אותי בהלה. אולי זהו המוות שמלאך
המוות מייעד לי?!
סבבתי את האוטובוס במבטי שהכיל כמה זקנים, כמה ילדים בגיל בית
ספר יסודי, אישה נורא שמנה עם סלים, ערבי מזוקן, אישה בהריון
וזוג צעיר.
הערבי!
התבוננתי בו. ידו נחה על מזוודה כחולה, גדולה ומרופטת.
אצבעותיו תופפו על העור והוא הביט אנה ואנה עד שעינינו נפגשו
והוא מיד הסיט אותן לחלון.
אלוהים אדירים! הולך להיות כאן פיגוע! אני לא רוצה למות! אני
עדיין צעירה! יש לי עוד חיים שלמים לחוות! יש לי בשביל מה
לחיות! עוד לא גיליתי
מה, אבל יש לי עוד חמישים שנה לפחות
למצוא!
התחלתי לצפצף בכפתור האדום לעצירה כמו מטורפת וברגע שהנהג עצר
בתחנה והביט בי בתימהון, נפלטתי החוצה מהדלת האחורית
והתנשמתי.
האוטובוס המשיך לצומת, חצה אותו בירוק והבטתי בו פונה שמאלה
לכיוון תל אביב. הוא העלה קבוצה של מספר חיילים ואני הסתובבתי
לכיוון השני. בדיוק ברגע בו הסתובבתי פתאום לאחור, שמעתי קול
פיצוץ מחריש אוזניים. כיסיתי אותן וכרעתי ארצה, ראיתי את מאות
החלקים נפוצים לכל עבר, גופות של אנשים מתעופפות כמו בובות של
חלונות ראווה.
עמדתי בפה פעור, לא האמנתי שניצלתי ברגע האחרון ממש. פרופיל
אלומיניום של חלון מפוחם, עף עד אליי ונחת לידי. הוא כמעט ופגע
בי. זה אכן היה קורה, אילמלא הייתי נעה צעד אחד ימינה כדי לקבל
קליטה טובה יותר בפלאפון.
"אני לא מאמינה, אני לא מאמינה...", מלמלתי.
הדמעות החלו להציף את עיניי והתוו נחלים על לחיי הרועדות
והבוערות.
"אושרת?", מלמלתי, וברגע שהיא ענתה מהעבר השני, פרצתי בבכי
קורע לב.
"מה קרה לך?", היא שאלה בפאניקה.
"אני... חייבת... לראות אותך...", בכיתי. "האוטובוס... 4א' היה
פיגוע וכמעט הייתי בפנים... בפוקס הלכתי... הייתה לי הרגשה
חרא... וניצלתי... אחרת... אחרת...", לא הייתי מסוגלת להמשיך
את המשפט.
"די, די מאמי, תירגעי", ניסתה להרגיע אותי, אולם ההלם ניכר
היטב בקולה. "רוצה לפגוש אותי ב'דאלי' עוד חצי שעה?"
"כן... תבואי מהר...", בכיתי וניתקתי.
לא לקחתי את הסיכון עם אוטובוס. גם על מונית לא עליתי. צעדתי
ברגל בכיוון ההפוך כדי לא לראות את גוש הפחם העולה בלהבות,
שהיה עד לא מזמן אוטובוס. אותו אוטובוס שהייתי בו רבע שעה קודם
לכן.
לבסוף הגעתי. לאחר ארבעים דקות אומנם, אבל הגעתי. בשלום. אושרת
בטרינינג מהוהה וכפכפים עמדה שם עם פנים אדומות ונפוחות מבכי
וברגע שראתה אותי, נתלתה עליי ושתינו בכינו אחת בחיקה של
השניה.
"אני אוהבת אותך...", לחשתי לה.
"גם אני... אני... לא יודעת מה הייתי עושה אם היה קורה לך
משהו...", מיררה.
"בואי, בואי נכנס", אמרה ושתינו נתנו למאבטח לבדוק את התיקים.
חייכתי באירוניה חיוך לימון. עכשיו הוא נזכר לבדוק?!
קיוויתי כשהתיישבנו בשולחן קטן פינתי ומבודד בחוץ, שלא נשמע
רדיו, כי לא רציתי לשמוע על הזוועה שהתרחשה לנגד עיניי.
המלצרית החייכנית הגישה לנו תפריט, עולם כמנהגו נוהג, כאילו
אנחנו לא חיים בעולם מסריח ומגעיל. לא הבנתי למה אני כל כך
רוצה לחיות כאן?
לחיות בכלל?!
אושרת הזמינה אספרסו קצר. אני הייתי זקוקה לסוכרים. לכן, במקום
הקפוצ'ינו הרגיל, הזמנתי מילק-שייק שוקו. לגמנו את השתייה
באיטיות, בשתיקה. לא יכולנו לדבר. בשולחן הקטן שלידינו,
התיישבה בחורה צעירה בשמלה פרחונית. עשר דקות אח"כ, התיישב
לידה בחור צעיר. היא חייכה אליו והם התנשקו ארוכות. מקדימה
ראיתי שני גברים חנוטים בחליפת עסקים. מאחורינו ראיתי כמה
זוגות של חברות. בית הקפה התמלא במהירות.
"אני מתה להשתין, את מחכה לי?", שאלתי את אושרת.
"בטח", היא אמרה בקול קפוא ושיחקה עם הכפית בתוך שאריות הקפה.
הלכתי לשירותים, שטפתי את הפנים והבטתי במראה. הפנים העייפות
נראו פתאום לא מוכרות לי.
יצאתי מהשירותים דרך בית הקפה ועמדתי לצאת לחצר, בו ישבה
אושרת. כשעמדתי לפתוח את הדלת וליהנות מעוד כמה דקות של מזגן,
ראיתי את הזוג הצעיר שישב שם. הבחור הוציא משהו מהכיס ונתן לה.
היא פתחה, ראתה טבעת וחייכה אליו. הוא הציע לה נישואים, איזה
חמוד!, התרגשתי. הבחורה משום מה, לא נראתה כה מרוגשת.
היא פתחה את המעיל שלה בחיוך אירוני ושלפה ממנו דבר מה.
עיקמתי את צווארי על מנת לראות טוב יותר את העצם המנצנץ.
לחרדתי, גיליתי שזהו אקדח כסוף.
"יא חתיכת כלב!", היא צעקה, "אתה בוגד בי ואתה חושב שאני לא
יודעת מזה? מה, אני נראית לך טיפשה? אני אהרוג אותך ואני אהרוג
את עצמי ואז אני ארסס פה את כולם!".
את האימה בעיניו, יכולתי לראות גם ממקומי. כולם נעצו בהם
עיניים ועוד לפני שהבינו מה קורה, היא ירתה בו 4 או 5 פעמים
וצעקה: "אני רוצה למות! הרסת לי את החיים!!!", ואז היא התחילה
לירות בכולם כדורים לכל עבר.
"לאאאאאאאאאאאאא!", צרחתי כשראיתי את אושרת מביטה בי בעיניים
מפוחדות בפעם האחרונה לפני שראשה צנח לשולחן, לתוך כוס הקפה
ודם מכסה ראשה.
אנשים התחילו לצרוח וניסו לברוח או התחילו לצנוח בזה אחר זה
לרצפה כמו זבובים. כל האנשים שנותרו בחיים (לאותה עת), ניסו
לצאת דרך יציאת החירום במטבח ויצרו אנדרלמוסיה שלמה, בעוד אני
עמדתי קפואה, ראיתי איך המאבטח מנסה לפגוע בה, אולם הוא החטיא
כל הזמן. היא ירתה בכתפו ואז בצווארו, כנראה את הכדור האחרון
שלה ובדיוק לפני שהתמוטט, הוא ירה כדור אחד בדיוק רב בחזה.
היא הסתובבה והביטה בי, מבט קר כקרח ומזרה אימה, שפתיה התעוותו
ואז צנחה כשהאקדח בידה האחת והטבעת בשניה, ראשה נחבט בראשו
הקפוא כאבן של אהובה. לשעבר.
הצרחה נזכרה לבקוע מפי רק עתה. הייתי משוכנעת שאם היא הייתה
רמה וחזקה יותר, חור הקליע, שהיה במרחק 20 ס"מ לידי בזגוגית,
היה מתרחב והרסיסים בוודאי היו מכסים את כל גופי ופניי.
פתחתי את הדלת וניגשתי באיטיות לשולחן שלי ושל אושרת.
"אושרת? מאמי?", שאלתי בקול רוטט וליטפתי את שיערות הדבש שלה
שהחלו להאדים. היא לא ענתה, לא הגיבה. גם לא כשהעברתי את
הציפורן שלי בעדינות על צווארה, כמו פעם והיא הייתה מתגלגלת
מצחוק.
סירבתי להאמין.
"את קמה, נכון?
זאת אני שצריכה למות, לא את!!!", צרחתי.
גבר הביט בי עם פלאפון ביד במבט מלא רחמים. זה היה מנהל
המשמרת. שנינו היחידים שנותרנו.
גשם החל לרדת. תחילה בזרזיפים ולאחר מכן הפך לגשם זלעפות.
"השמיים בוכים עלייך...", מלמלתי ונשקתי לשיערה.
ריח דם ואבק שריפה נישא באוויר. ריח של מוות. של תועבה מעורבת
בתמימות.
העברתי רגליי מעל גופת איש העסקים השמן החנוט בחליפה מכובדת,
כאילו הלכתי מעל אבן ועברתי את עמדת השומר המאולתרת.
השמיים האפירו והכהו במהירות. החשכה החלה לשרור וחדרה גם
לתוכי.
"איזה מין עולם זה!?", זעקתי לשמיים והם ענו לי בקול רעם
מתגלגל ומחריש אוזניים.
אבל לא מחריש כמו דממת המוות ששררה כאן.
שני ברקים קרעו את השמיים בשוט של עור. רצתי ורצתי וכמעט
מעדתי עם סנדליי. הבגדים הרטובים והשיער נדבקו לגופי והקור חדר
ללשד עצמותיי.
"אני רוצה הביתה...", התחלתי לבכות וישבתי בתחנה המרוחקת מעט
מבית הקפה. הגשם חדר פנימה.
ייחלתי לשקט, בעיקר לשקט פנימי, למקלחת חמה ולשינה ראויה במיטה
הרכה שלי והכי חשוב- לנסות לשכוח את הכל- אם זה רק אפשרי.
הכביש היה ריק למדי, כאילו יד עלומה נטלה את כל המכוניות
והאנשים. פה ושם בצבצה מטרייה צבעונית. עמדתי על המדרכה ולא על
הכביש כהרגלי (כדי שאיזו מכונית לא תסטה לפתע בטעות ותדרוס
אותי...) וניסיתי לתפוס טרמפים.
ברקע שמעתי צפירת אמבולנס או משטרה עמומה.
אחר חצי שעה רטובה בגשם כשנראיתי כמו איזו חתולת רחוב מרוטה
ועלובה, מכונית פיאט פונטו שחורה עצרה לי.
"אתה מגיע לאבן יהודה?", שאלתי, השיער נדבק לי לעיניים.
"כן", הוא אמר וישר פתחתי את הדלת וזינקתי פנימה.
המזגן החם קיבל את פניי.
"מצטערת על הריפוד...", שיניי נקשו.
"אין בעיה, החיים שלך יותר חשובים", האיש ענה וחייך.
סקרתי אותו. גבר שנראה טוב למדי כבן 35, בעל שיער שחור ועיניים
כהות כלילה, עור שחום ומספר זיפים הציצו על עור פניו העייפות.
"את לא מפחדת, ילדה יפה כמוך, לעצור פה טרמפים לבד, בחושך,
באזור המבודד הזה?", שאל, עיניו נעוצות בכביש.
"לא, אני מסתדרת. חוץ מזה שאני כבר רגילה לעצור טרמפים מגיל
קטן. אני גרה במושב מבודד שיש בו רק פעמיים ביום אוטובוס..."
"זה לא בסדר", נאם לי, "את לא יכולה לדעת על מי תיפלי. אולי
מישהו יראה אותך ויחליט לחטוף אותך?", צחק צחוק חם ונעים.
"גם אם זה יעלה בדעתו, הוא ישהה איתי עשר דקות ויוותר על
העניין..."
"לא... את חמודה", סובב פניו אליי וחייך.
היד שלו, העטויה בכפפה שחורה וצמרית, נעה לכיוון הרדיו ופתחה
את התחנה של גל"צ. מוזיקה ישראלית שקטה שטפה את חלל האוטו.
הטיפות התדפקו על הזגוגיות והשמיעו רחש ענוג לאוזן. התחיל
להיות לי חם ונעים. עצרנו בצומת, ברמזור אדום.
"אולי כדאי שתורידי את הנעליים כדי שיהיה לך נוח יותר?", שאל.
"וואלה", הסכמתי עמו. העקב כמעט יצא מהסנדל בגלל המים
והריצות.
"מה את לבושה ככה? איפה היית?", שאל בעניין.
"יצאתי אתמול למועדון", השבתי.
הוא הסתובב לאחור, חיטט בדברים המצויים על המושב האחורי ושלף
בניצחון סדין מהוהה. "תתעטפי בזה".
לפתע נזכר: "אז למה את עדיין עם הבגדים האלה?"
"לא משנה", פטרתי אותו, והפעם לשם שינוי הסתכלתי על הזגוגיות
המבהיקות המתמלאות בטיפות ובווישרים המסיטים אותן ברוטינה שלא
מתעייפת לעולם.
"ברחת מהבית?", שאל בקול עמוק והביט בי.
הרכב המשיך בדרכו בכביש חשוך וארוך שהתפתל לכיוון לא ידוע.
"לא", אמרתי בתקיפות, אך לא נראה לי שהוא האמין.
לאחר שתיקה ארוכה, פלט: "יפריע לך אם אעצור לרגע כדי
להתפנות?"
"לא, ממש לא", השבתי.
הוא חנה בצד הדרך, פתח את הדלת ויצא החוצה. הוא הסתובב עם הגב
כלפיי, אבל ממילא לא יכולתי להבחין בכלום בערפל ובגשם.
לאחר שתי דקות הוא בא, פתח את הדלת ונכנס פנימה, כולו נוטף
מים, נעליו מכוסות בפלטפורמת בוץ. הוא הסיר את הנעליים ואז את
הגרביים.
"קר לי", אמר והוריד את החולצה הרטובה וזרק לאחור.
התגלה לי גופו הדק והגמיש העטור בכמה תלתלים כהים. עיניי ירדו
מטה לחגורה, ולהפתעתי הרבה גיליתי שהוא לא סגר את "חנות"
המכנסיים ואיברו הזדקר מתוכה.
אני לא יודעת אם הוא שם לב למבטיי, אבל פתאום זרק לי: "אני
חושב שגם לך כדאי להוריד את הבגדים הרטובים כדי שלא תתקררי
ותחטפי דלקת ריאות".
הבטתי בו המומה. ידו האחת הונחה על המשענת מאחוריי ואז צנחה אל
מאחורי צווארי. ידו השנייה נחה לה בטבעיות על ירכי השמאלית
והועלתה מעלה, אל מתחת לחצאית הקטנה והרטובה ואז בבת אחת משכה
את פניי לפניו. פיו בלע את שפתיי ולשונו נתחבה לתוך פי.
"עזוב אותי!", צרחתי.
רגליי הושחלו במהירות לתוך הסנדלים, פתחתי את דלת המכונית
וכמעט נמרחתי על שלולית הבוץ תחתיי.
"אני לא אתן למוות לנצח אותי!", צעקתי בגרון ניחר ואז רצתי
לתוך הכביש כדי לחצות לעבר השני.
בזמן שצעק לי האיש:
"תיזהרי, יא חתיכת מטומטמת!", עוד הספקתי
לשמוע קול צופר אימים של משאית ופנסים מסנוורים, רגע לפני שהיא
פגעה בי בעוצמה.
