מנקודה זו בדיוק אפשר לראות ארבע ארצות. את ישראל רואים בקלות
אם מסתכלים אחורה, או אפילו למטה. משמאל, מעבר למים אפשר לראות
את עקבה שבירדן. ההרים הרחוקים מימין זה כבר סיני, ובאופק
המזרחי, אם מסתכלים ממש טוב, רואים את ערב הסעודית. אילת,
בסופו של דבר, שייכת לארבעתם, היא האסלה של האזור, וזאת לא
אסלה נקייה שפוצצו אותה באקונומיקה, זאת אסלה בתחנת דלק שמנקים
אותה בראש השנה, ככה לפתוח דף חדש. ובכל זאת לא קשה ליפול בפח
ולהנות מהים והשלווה איזה כמה ימים ולחזור הביתה שזופים
ומסופקים. אולי רק מי שגר פה מרגיש את החרא מכסה אותו. בכל
זאת, גם אסלה בתחנת דלק נשטפת אלף פעמים ביום, והיא בטח מרגישה
עם זה ממש טוב, אבל החרסינה שלה, לא מעניין אותה המים, כי מרוב
חרא היא לא נושמת.
אז אם האסלה זה אילת, והחרסינה זה מי שגר בה, והניאגרה זה
המלונות והתיירים הם הנייר טואלט שגולש באלגנטיות על המים
בדרכו לאושר, אז מי זה החרא?
יש שם, באמצע החוף, מין מגרש משחקים כזה שקוראים אותו בגדול
- 'הוילה'. הוילה זה הביתן הזה למעלה, שאחרי כל הבלגאן של
הסולמות ומגלשות ומנהרות הילדים מגיעים אליו. מדי פעם באמת
משחקים שם ילדים - איזה אח ואחות בני שבע. אמא ואבא עומדים
למטה ומריעים להם, אבא מצלם, אמא מחזיקה תינוקת שמנה בטרנינג
והכול טוב ויפה. אבל מה, ילדים אל תראו אותם טמבלים, הם מהר
מאוד קולטים שהם לא במקום. כשהם משווים את ה'וילה' הזאת לוילה
שלהם, הם לא מוצאים שום דמיון, אז במקום להתקע על השאלה הם
מריחים קצת את המקום והולכים בלי לומר מילה. למה להם להכנס
לשטויות האלה? סך הכול ילדים. תן להם זכרונות ילדות יפים של ים
ושמש ופיקניק בטבע, והם מבסוטים. סמים, זיונים, טראנסים... זה
קצת גדול עליהם. וזה לא שהם לא מבינים את זה, הם מבינים את זה
אולי יותר טוב מכולנו, הם פשוט עוד לא מוכנים לסוג כזה של כיף.
קצת ימינה מה'וילה' זה חוף שקמית. מין תערובת מוזרה של
תיירים ותירות צעירים שזופים ויפים, זוגות שמנים משוויצריה או
איזה מדינה אחרת מהאזור, ופריקים ישראלים בני שש - עשרה. די
מוזר, אם חושבים על זה. על כמה מטרים רבועים פזורה התערובת
הפיקנטית הזאת - פה זוג תירים בלונדינים צעירים שוכבים בשקי
שינה שלהם, הראש על התיק, היד על השמיכה, התיק מלא קונדומים
וגראס, ואולי גם איזה סנדוויץ' טוב עם גבינה צהובה, פה זוג
שוקולד שוויצרי בני חמישים עם מבטא כבד וחיוך מרוח על הפנים,
ואללה רק אלה מתעוררים בשעה כזאת, הם בטח רגילים לקום עם
הזריחה לפתוח ת' חנות שוקולד שלהם, והשאלה הראשונה שהם שואלים
את עצמם כשהם קמים פה זה: איפה אני? ופה זרוקים כמה ילדים בני
שש - עשרה עם גיטרות וטייפ מלא חול.
מלא בני נוער יורדים לכאן בקיץ, סוחבים סכומים לא רעים - ככה,
שלוש מאות ארבע מאות קטנים. אם יודו או לא יודו, הם מפוצצים.
ועם כל הכבוד להונאה והשקר, מה שהילדים האלה עושים לכסף היקר
של ההורים, שדואגים להם בבית, זה פשוט רשעות. זורקים הכול על
סמים ואלכוהול וחוזרים הביתה בטרמפים כשההורים יושבים מול
הטלוויזיה וסומכים על אגד הוותיק והישר שיחזיר את גוזליהם לקן
הנוצץ.
ואני בעצם, אין לי זכות לדבר ככה. אני כנראה הבנזונה הכי גדול
בעסק. אני זה ששולל מהם את הסיכוי הקטן ביותר להיות ילדים
טובים, לקנות בגדים ואוכל (במקום סמים ואלכוהול), ולחזור
באוטובוס. לא, אני לא סוחר סמים או מוכר בקיוסק. אני מה
שהמילון מכנה - גנב או כייס. כשכולם ישנים (ויש כאן מעט מאוד
שעות כאלה) אני פותח עיניים גדולות וחדות, ננעל על מטרה, מחליק
פנימה, מחליק החוצה, והופס! עוד ילד ישאר נקי.
ליפי - הנפש ביניכם זה בטח נשמע ממש מרושע (ורק שלא ישמע
מתחסד). אבל שמעו, אלה החיים! וזה פשוט אני או הם. ואולי גם
הצדק איתי - סך הכל, אני באמת אוכל מהכסף הזה. וחוץ מזה, זה
מעסיק אותי, הרי לא תרצו שאחד עם נטיות חזקות לפשע כמוני ילך
בטל ללא עבודה. שילכו הילדים האלה לעזאזל! הם לא יודעים מה זה
להיות בלי כסף. בשבילם זאת אפיזודה (איזו שפה, אה) חולפת, אולי
אפילו הרפתקה. הם יחזרו לבית - ספר ויספרו לחבר'ה ששדדו אותם
ביום הראשון אבל הם בכל זאת דפקו חופשה לא - נורמאלית. כי מה
זה כסף, אה? יש חברים, יש זיונים, יש חופשה! בקיצור, שיהיה להם
לבריאות. אני את שלי עשיתי, ואני לא מתחרט. וההורים? הכסף
שלהם? הם יעשו עוד. ובכל מקרה הילדים ישקרו ויגידו שחזרו ב -
492 ושהכל היה בסדר. כך שבסופו של דבר, עם כל הבלגאן המוסרי,
הכול מסתדר.
כשאני הייתי בגילם, לא חשבתי בכלל על אילת. הייתי עסוק
בדברים אחרים. לי לא היה כסף או וילה ברמת השרון. אני היה לי
בקושי דירת שני חדרים מסריחה בבאר - שבע עם אבא מהמר ואמא
חולה. וככה הכול מתחיל - אף אחד לא ממציא את עצמו באמצע בתור
גנב. ואללה לא עשיתי הסבה מעורך - דין (לא דוגמה טובה) או משהו
כזה. אז תדעו לכם שכל פושע מניאק שאתם רואים, כנראה הגיע לזה
מתוך הכרח. וכמו כל אחד, גם הוא יודע שזה רע, שזה חרא, שזה
יגמור אותו. הוא פשוט שכח כבר איך זה להיות בנאדם רגיל, כי אלה
החיים שלו. וכשישבתי בכלא, גם אז הבנתי למה אני שם. ונכון
שקיללתי את החוק והמדינה, אבל לרגע לא חשבתי שדופקים אותי. וזה
כבר עולם אחר, אבל לא נדבר עליו מילה בינתיים.
היה איזה קיץ אחד באילת ששינה אותי לגמרי. ככה, הכול כרגיל -
ילדים, תיירים, זקנים וכאלה. אבל מה, אני יושב על החוף מחפש
מטרה, והנה אני קולט איש בן איזה חמישים זרוק על החוף כמו ילד
בן שש - עשרה (לא ראיתי את הפנים שלו, אבל לפי השיער המאפיר
הוא נראה לי בן חמישים). ככה ישן בשק שינה שלו עם כל החול
והזבובים באף. אני מתקרב אליו לאט לאט, רואה הבנאדם מחזיק איזה
משהו נוצץ ביד שמאל. ואני, כמו עורב, רואה איזה משהו נוצץ לי
מול העיניים, ואללה אני רואה רק את זה. תביא לי מלכת יופי, אני
מסתכל רק על התכשיטים שלה. ושימו לב! בתחום הזה אין לי מתחרים.
אני הג'ימס בונד של המקצוע. כמו קוסם אני מעלים ת' נוצצים,
וכמו קוסם אני מוכר אותם. למי אני מוכר? זה חסוי, זה אף אחד לא
יודע ואף אחד לא ידע. אוקצור, לאט לאט התבהרה לי התמונה: בנאדם
בן איזה חמישים שוכב על החוף בתוך שק - שינה, הראש תקוע בחול,
הידים פרושות לצדדים - ביד שמאל הבנאדם מחזיק שעון כיס בן איזה
מאתיים מזהב, שזה לבד שווה איזה מיליון, וביד ימין הוא מחזיק
אקדח. לך תבין אנשים. ואללה ראיתי בחיים הרבה מוזרים (ואילת זה
המקום לשטויות האלה), אבל אחד כזה עוד לא ראיתי. מה בנאדם בן
חמישים עם שעון זהב עתיק ואקדח עושה על החוף באילת? את זה אני
לא מבין. וזה מעניין - אם הוא עשיר ויש לו כסף לשעון מזהב, מה
לעזאזל הוא עושה זרוק כמו כלב על החוף? אחד כזה אתה מצפה ממנו
שיקח חדר ב'נסיכה' או ב'מלך שלמה', ובכלל, אלה לא באים לאילת,
אלה טסים לפאלמה דה מיורקה או יוון. עזבו את זה שהוא לבד, שזה
כבר לא טיפוסי בכלל. אלה יש להם כוסיות בלי סוף, מחליפים אותם
כמו זונות, ותמיד, תמיד יש להם גם איזה אישה קטנה בצד שהם
שולחים אותה לים - המלח, שתחשוב שאתה בכלל אכפת לך מהיופי שלה.
בקיצור, נורמלי זה לא. אבל אולי הוא עני, אולי הוא הומלס, ולא
חסרים פה כאלה. אז, זה ואחאד טיפוסי - אין לך בית, אין לך
חברים, אז לפחות אתה מתערבב עם החברה, שתחשוב שאתה בסדר כי יש
הרבה כמוך. הומלס עם כסף אין! אולי אלה הזקנים שכבר לא מכירים
עולם אחר והם לא מסוגלים לשנות ת' חיים, אבל מרוב חסכנות יש
להם מוחבאים איפושהו איזה כמה מיליונים שהם קיבצו. יש כמה
כאלה, מוכח. אבל זה לא כזה זקן, חמישים - חמישים וחמש, לא
יותר. אם היה לו כסף, הוא היה שוכר איזה חדר, לא? אבל עוד לפני
זה, אם הוא הומלס, מאיפה יש לו שעון? אז נגיד הוא עשה מיליונים
במגביות, מה הוא הולך קונה שעון כיס מזהב בן מאתיים? איפה
ההגיון? ומה הוא עושה עם אקדח ביד באמצע העולם? אז ככה - אם
הוא עשיר והוא רוצה להגן על עצמו, מה הוא בא להזרק בחוף? שילך
למקום קצת יותר מוגן. ואם הוא הומלס, מאיפה יש לו אקדח? ומה זה
יעזור לו? אבל כל זה לא צריך לעניין אותי. בידים של הבנאדם
יושב הכרטיס טיסה שלי, הכרטיס שלי החוצה. ובתחום שלי, אחד כזה
הוא פרח, מתנה מאלוהים. לא לקפוץ עליו זה כמו לראות קוויאר
בצלחת ולומר ש'תודה, אבל אכלתי אתמול מנה פלאפל' (איזה השוואה
מפגרת. רק ערסים פולטים דברים כאלה). אקדח או לא אקדח, טעון או
לא טעון, את זה אני לא מפספס. וגם יהרוג אותי, זה לא כל - כך
נורא. סתם עוד גנב מסריח, עדיף שימות. צריך לקחת הימור, כמו
אבא, בכל מקרה אני מרוויח. אם הרג אותי, יצאתי מזה, אם לא הרג
אותי, גם יצאתי מזה.
בינתיים לא בזבזתי זמן (כל המחשבות האלה למעלה זה שנייה
בחוץ). סתם ישבתי איזה כמה מטרים מאחורי הבנאדם, מחכה לתזוזה
שלו שתבריח אותי כמו טיל. אבל הוא לא זז, לא מזיז ת' ראש
אפילו, כמו גולם הוא שוכב שם, מחכה לי. ואם הוא מתנדנד בין
החיים בשק שינה לבין החיים בשעון זהב, אני אשאיר אותו סופית
בשק שינה. וחוץ מזה, אם היתה לו טיפת שכל, הוא לא היה מגיע לפה
בכלל. היה משאיר את הטמטום הזה לילדים. אז הוא רוצה שאני אחליט
בשבילו, כי אני האלוהים שלו, וכמו האלוהים שלי אני אוליד אותו
לחרא. אני אברא אותו מחדש בתור הומלס, והשעון ישאר כמו איזה
דז'ה - וו מגלגול קודם. והוא ידע שפעם הוא היה עשיר, אבל זה
כבר יהיה אלפי שנות אור רחוק ממנו. אז מה בכלל אני מפחד?
נותנים לך, תיקח. מרביצים לך... וזה שוב מחזיר אותי אחורה -
(אין לי זמן לשטויות האלה, האור יעלה.) כי אולי הוא מנייק, אה?
אולי הוא סמוי? לך תדע מה הם יבריקו לך אלה, הבילוש. ולחזור
לכלא, זה הכי גרוע. עדיף כבר למות בכבוד מאשר לקבל כל היום
בתחת.
אתם רואים אותנו, חושבים איזה ביצים יש לנו ככה לחיות בפחד.
אבל פחד זה פחד. פושע הוא פחדן, כל פושע. מהדילר הכי קטן
למאפיונר הכי גדול. תראו את כל הגאונים האלה עם הבנקים
וההונאות, מאיפה זה בא כל החישובים האלה? הכול פחד אחד גדול.
הפחד מניע אותם להיות חכמים. הפחד מניע אותם להיות אמיצים. סך
- הכול, אומץ זה הצד הבריא של הפחד (עוד פליטות של ערסים). אף
אחד לא ילחם למען הפשע בלב שלם. ואומץ אמיתי זה רק בלב שלם. כל
הסיפורים על הפיראטים האמיצים זה בולשיט! כשהם צריכים להלחם עם
המצפון, הם נהיים נקבות! היו מתים להיות נקבות! הם נהיים
כלבים! גורים של כלבים! ורגע לפני שתולים אותם הם מתים מפחד
וחוסכים לתליין הרבה עבודה.
וככה אני יושב, משותק לגמרי. מה זה בא לי פתאום הפחד הזה?
כוס - אוחתו! רק שלא יקלטו אותי. אני יודע שמסתובבים פה
סמויים, הם מכירים אותי, יודעים עלי הכול, רק מחכים שאני אקום
ואתקרב אליו. רוצים לתפוס אותי על משהו גדול, אה. הבני -
שרמוטות הכינו פה מלכודת. זין! אני אשב פה ככה, בלי לזוז, נראה
אותם פותחים ת' פה. אני לא טיפש, לאט לאט, הזמן לטובתי - הם
בסוף יתיאשו, ישבר להם הזין מלחכות. אז יחשבו שהשתפנתי, שפחדתי
מהאקדח הזה. ואללה אני כבר אהיה על המטוס למיאמי, ושיחפשו אותי
בסיבוב. נלך פה לים, נעשה טיול. עדיין חושך, אף אחד לא יתעורר
פתאום. אין מי שישטנקר עלי. אני פועל לבד, לא מכיר אף אחד, אף
אחד לא מכיר אותי. איזה לחץ, אלוהים! מאיפה בא לי השעון הזה?
זה לא סתם ככה בנאדם מחליט להזרק בחוף עם אקדח ביד. יאללה,
תוותר על הכול, אל תעשה שטויות. זורקים לך פתיון כזה שקוף, מה
אתה חושב פעמיים בכלל? ומה אתה עדיין יושב, כוס - אמוק, פתח
רגליים ורוץ, יאללה! יאללה!
טוב, תרגע. תוציא סיגריה, תנשום עמוק, אסור לך לפספס את זה,
אתה יודע את זה. נקה טוב טוב ת' מוח, לך לבנאדם, קח ת' שעון
ורוץ לשדה תעופה. לא שוטרים ולא אמאיאטים, הכול בראש שלך!
הבנאדם דפוק, מטורלל, לך תדע מה הוא לקח. זה לא כפר שמריהו זה,
פה זה אילת. הכול קורה פה. נצל ת' הזדמנות למה היא לא תבוא לך
כל יום. מה אתה רוצה להמשיך לחיות מכסף קטן? בנאדם, אתה בן
שלושים! הגיע הזמן להסתדר! אתה רוצה להיות כמו אבא שלך, האפס
הזה? ככה לחיות מהיד לפה? להפקיר ת' אישה והילד ובסוף לברוח?
לך תמצא עבודה הגונה! תמצא אישה, לא חשוב יפה, העיקר תאהב
אותך. למה מי עוד יאהב אותך, יא זבל!? כמו שאבא שלך שנא אותך
ככה כולם שונאים אותך! ולמה שמישהו יאהב אותך? אתה החרא של
האנושות, הפלוץ של החברה! אתה בנאדם בכלל? אתה שווה משהו? רק
לגנוב אתה יודע! וגם זה עכשיו בספק. לפחות תהיה זבל עד הסוף,
תביא סוף סוף מכה גדולה, ואז אולי יהיה לך סיכוי לצאת מזה.
מאקסימום, הבנאדם יגמור אותך. זה גם לא כזה נורא. אם לא הוא,
ואללה מישהו אחר היה גומר אותך. יא נרקומן חרא! לא נשאר ממך
כלום! עדיף תלך תמצוץ זין כמו האמא שלך המתה! לפחות יש כסף
טוב! למה אתה חושב אתה עדיין חי? אה? אמא שלך מצצה לבדואים
בשבילך! ואתה מה עשית עם זה? הלכת נהיית נרקומן גנב שלא מסוגל
אפילו להביא מכה טובה! לך תחתוך ת' ורידים אם נשאר לך מה
לחתוך. אולי ירחמו עליך בגיהנום, יתנו לך לאכול ת' חרא של
היטלר!
אני לא מאמין לזה
הכול שטויות ושקרים.
לא תצליח לשגע אותי.
אני אקח את זה ממך.
ח' באב תשל"ט
אתה, היושב במרומים! אני כבר לא יודעת מה לעשות. בעלי כבר לא
רואה דבר. הרע אכל אותו, לא השאיר בו אף טיפת נשמה. אני
מתביישת לספר לך, אך בעלי הימר בכל משכורתו, והשאיר אותנו
לחיות מכספי הביטוח על מחלתי. אני איני מבינה דבר בכספים, אך
אני יודעת שהכסף נעלם. איכה נעלם אם לא לחור שחור ואפל זה? אני
יודעת שעלי לעזור לו, אך איני רוצה לסבכו, ולהשאיר את בנו יתום
מאב ומאם. אני נשבעת בכל היקר לי שהוא אכן אדם טוב. אך חולשתו
גברה עליו והשטן עתה מוביל את כוכבו. אני הולכת לבית - הכנסת
כל שבת, מתפללת שחרית, מנחה וערבית, כמו שצריך, כמו שכתוב. אני
קוראת תהלים, שומרת שבת, הפכתי דתיה לגמרי. מה עוד עלי לעשות?
המחלה מאוד מקשה עלי לאחרונה. אני הולכת ברגל לסורוקה. זה לא
רחוק. זה טוב קצת לחזק את הגוף, אולי כך תתחזק האמונה. אני
עדיין מבשלת ומנקה, לא מתעצלת בכלל. ובני עוזר לי בכל. הוא ילד
נפלא, למה הוא צריך לסבול כך? עוד מעט יזכה למצוות, בעזרת השם.
אני כל כך גאה בו, איך שהוא מתמודד עם העוני. אתה יודע, הדור
שלו זה לא כמו הדור שלי. אנחנו השארנו הכול מאחור כדי לבוא
לכאן, התרגלנו לחיי צנעה ולעבודה קשה. החברים שלו כבר קיבלו
הכול על מגש של כסף. הם לא יודעים רעב, הם לא יודעים צער, הם
מפונקים! אך הוא חי את חיי אביו ולא מתלונן. עוזר לי בעבודות
הבית ובסידורים שונים. הוא רק לא מצליח בבית - הספר. אני יודעת
שיש לו שכל טוב וראש על הכתפיים, אך הוא מעדיף לעזור לי.
ניסיתי לשכנע אותו, אמרתי לו: אני, אין לי עתיד. אני עוד מעט
אפרד מהעולם. אבל אתה, ילדי, אתה תהיה אדם גדול אם תשקיע קצת
בעתיד שלך, יש בך את המסירות, את הסבלנות, את כוח הרצון, אתה
תהיה מפורסם, אתה תהיה עשיר.
אך הוא אינו מקשיב לי, ואני, ככל אם יהודיה, יודעת. אני לא
צריכה הסברים, אני לא צריכה וידוי, אני קשובה ללבו של בני,
בשרי, כמו לרצון השם. הוא חזק, בני, שומר הכל לעצמו. שאלתיו אם
בוכה הוא לפעמים, והוא השיב כי רק ילדים בוכים והוא אינו ילד
עוד. אך באישון הליל שמעתי את בכיו, והוא בכי מר ועצוב מאוד.
אני מתחננת אליך שלא תתן לו ללכת בדרך אביו. שתיתן לילדי הטוב
את הכוח להמשיך בדרך השם, בדרך הישר.
החום מקשה עלי את נשימתי, אך אנא, תן לי לנשום עוד קצת כדי
שאוכל להביא את בני למצוות כדת וכדין, ואז אפרד מעולם יפה זה
בשקט.
נ. ב.
למרות מחלתי הקשה, אצום מחר כאות ליושר כוונותיי.
י"א בניסן תש"ם
אתה, היושב במרומים! בעלי עזב זה אתמול את הבית בסערה גדולה.
הוא חזר שיכור באמצע הלילה, הילד עוד ישן, אך אני התעוררתי
לקולו. הבטתי בצער בעיניו. עתה הייתי משוכנעת - לא נשארה בו
אמונה או אהבה, הוא הפך לכלי בידי הרשע. החלפנו דברי מריבה,
והוא הכה אותי על כך שניסיתי למנוע את עזיבתו. הוא הפך את הבית
בחפשו אחר דבר ערך שיוכל להמר בו. בזעמו לקח את תכשיטיי
ושעוני, שהיה נצר למשפחתי דורות רבים, למרות שנשבע לי אז שלא
ישים עליהם את ידיו, יהיה אשר יהיה.
סיפרתי לבני את אשר שקרה אמש, והוא התפרץ בבכי גדול לעיני.
שיקרתי לו כשאמרתי שהכל יהיה בסדר. אני מאמינה בך ובשיפוטך, אך
לא אוכל לתת לבני לגווע ברעב. אעשה כל אשר אוכל כדי להבטיח את
עתידו, וכן אף אחטא. אנא יסלח לי על דברי הנוראיים, אך נסה זאת
להבין ללבי, ללב אם אוהבת.
אין לנו עתה הכנסה מלבד דמי הביטוח. בני צעיר מדי לעבודה,
ואני איני מסוגלת לעבוד. אנא הקשב לקולי, כי זהו קול הולך
ונחלש שעד מהרה יעלם כלא היה וישאיר ילד מסכן לחסדי העולם
המפוקפקים. אתה היחיד, הקובע, השופט לב וכליות. ראה נא את לבי
ודע כי טהור הוא.
לא אעזוב את ביתי בשום אופן! לא אתן לבני לגדול ברחובות. אתן
לו כל דבר מאכל שיזדמן לידי ואמות בלי להזיל דמעה, אך שנאתי אל
העולם תהדהד בלבו ובלב צאצאיו לנצח נצחים. אם יש בך מידת
רחמים, אנא נקוט בה עכשיו, כי מחר אולי תאחר את המועד.
בני מחפש עתה עבודה ומוכן לעבוד בכל, אך מחמת גילו הצעיר אין
מתייחסים ברצינות לבקשותיו. אנא פתח בפניו את השער ותן הצלחה
בידיו.
נ. ב
עוד מעט יגיע סדר פסח, ולנו אין אמצעים לערכו.
סלח לנו על כך והבן את מצבנו הקשה.
י"א באדר תשמ"א
אתה, היושב במרומים! אני נכלמת לקראת דברי. יסלח לי השם,
הקדוש ברוך הוא, קורא לב וכליות. אתה ודאי יודע את סודי, ואין
צורך בפרטים. במכתבי האחרון כתבתי לך את רחשי לבי הנסתרים.
אכן, ירדתי לשפל המדרגה. אך זה מאהבה גדולה לבני ורק מסיבה זו.
בני הגיע למצוות, והיתה שמחה גדולה. זה זמן רב מאז ראיתיו
מאושר. החגיגה היתה רבה, והרגשתי כה גאה. בני שר את ההפטרה
בקול צלול ובטוח. כאן ראיתי סוף סוף את גדולתו ברוב פארה, ואף
בכיתי מחמת ההתרגשות. ראיתי את מבטם המתרשם של הקהל כלפי בני.
כולם זרקו סוכריות ושרו לכבודו. הרגשתי פתאום במרכז התמונה,
גאה כל כך להיות אמו של היצור הנשגב הזה.
ובעצם, אתה יודע את האמת. אין טעם שאשקר לך. אז אומר זאת: ככל
שגברה הערצתם לבני, כך גבר בוזם לי. ואולי רק אתה שופט את
כוונותיי ולא את מעשי ומבין את גודל הקרבתי. אך אין לי יותר
רצון לחיבה, אני סופרת מעתה את ימי, ומקמצת כל רווחי למענו,
למען עתידו.
נ. ב.
יבין אדוני מדוע לא אוכל לשמוח בחג מבדח זה.
אני משאירה את השמחה לבני.
ט' תשרי תשמ"ד
אתה, היושב במרומים! זהו מכתבי האחרון אליך. עולמי חרב עלי
ועתה, אין לי סיבה להמשיך ולחיות. טעות מרה טעיתי, מה עשיתי
לכבודו של בני בראותי רק את הגשמי ואיך נטשתי ערכים נשגבים
למען תאוות בצע. מה טעמם של החיים אם הם שרויים בצל החטא? איך
יוכל בני לסלוח למשפחתו על חטאיה? ואיך יחמק מגורלו?
ועתה עמדה האמת בכל מערומיה כשראה בני את מקור לחמנו. יודעת
אני כי אחרי מאורע זה לא יוכל להביט בי שוב, ועל כך אינני
מאשימה אותו בבריחתו - האשם כולו בי!
ואני, ימי ספורים, אך לא אוכל לשאת את סבלם. סלח נא לי על
חטאי האחרון. אך עדיף לי לחטוא את מותי מאשר את חיי.
לא אצום ביום נורא זה
כי צום לא יכפר על חטאיי.
כיפורי יהיה לי במותי!
כבר איזה חמש בבוקר. עוד מעט יהיה אור. אפשר לשבת, להתלבט כל
היום, אבל בסופו של דבר - צריך לפעול. הבנאדם לא יחכה לי,
ההזדמנות לא תחכה לי. בכל מקרה אין לי אופציה יותר טובה.
והפחד, הפחד יצטרך לחיות עם זה שבגדתי בו.
כי סך הכול מה אני? מה? פושע, זה מה שאני, פושע בוגדני. אני
בוגד בהכול, אני בוגד בכולם, אפילו ברגשות שלי. אין מקום ואין
זמן למחשבות. מקצוען כמוני יש לו אינסטינקט טבעי. הוא רואה
מתנה, לא חושב יותר מדי. לא מעניין אותו ממי המתנה, הוא לא
מחפש חברים, הוא מחפש כסף! כי רק הכסף מדבר אליו. כל השאר -
חברים, אהבה, משפחה... הכול תפל, הכול פסה בעיניו. בקושי
מוסיקת רקע למנגינה של הכסף (הערסיות חוגגת).
השמש עולה! תפתח ת' עיניים, תרד מכל השטויות האלה. לא הזמן
ולא המקרה מחכים לך. עוד חצי שעה כבר יסתובבו פה אנשים. לך
תתעסק עם הכושים של המלונות, אתה לא עושה פה רושם על אף אחד.
יהיה פה בלגאן - ילדים יסתכלו עליך כמו על מצורע כשהם מסתתרים
מאחורי האמא המכוערת שלהם, והיא, בדיוק כמוהם, רואה בך רק חרא.
רק שלה אין איפה להסתתר, היא צריכה להיות חזקה, בשבילם, בשביל
עצמה. כמה שהיא סובלת מהנוכחות שלך, היא לא תוציא מילה. היא לא
תצעק ולא תצחק כי היא מבינה אותך, היא מזדהה אתך, וזה מה
שמפריע לה. זה לא איך שאתה נראה, זה איך שאתה מרגיש. לך לא
הייתה אמא? היא לא סבלה בשבילך? היא לא ויתרה על הכול בשבילך?
אמא שומרת את הדברים האלה לעצמה. רק כשהיא לבד בחדר בלילה או
כשהיא עובדת, רק אז היא צוחקת או צועקת או בוכה. ואתך היא
סופרמן, היא ונדר - וומן, היא שיא השלמות, והיא לא יכולה
להתנהג כמו שבא לה. היא מתנהגת בשבילך, היא חייה בשבילך, היא
תזרוק את כל מה שיש לה כדי שתהיה מאושר. היא תעבוד קשה, היא
תגנוב, היא תרצח. ואתה, כמו טמבל, כמו חרא, תבקש עוד, ואם לא
תבקש עוד אז סתם תזלזל בה. והיא תשתוק. ואתה תראה את הדמעות
כבר מוכנות לה בעיניים, מציפות לה הכול. אבל היא לא תבכה, היא
תעצום אותם בשקט כאילו כלום לא קרה ותפתח אותם שוב, יבשות,
ברורות, חכמות. ואתה לא תדע כלום, אתה תמשיך עם השטויות שלך
ותצחק כמו אידיוט. אמא שלי, החולה, המסכנה, מה היא לא עשתה
בשבילי? ואני הייתי עסוק בחרא שלי ולא נתתי שניה בשבילה. עניין
אותי הכאב שלה? עניינו אותי הבעיות שלה? אז אבא עזב אותי, אז
אבא לא אהב אותי, אבל מה איתה? הוא לא עזב גם אותה? הוא לא פגע
גם בה? היה הולך הבנזונה כל יום לחברים שלו עם הקלפים והשתייה
והשרמוטות שלהם. לא אמר אפילו שלום כשחזר הביתה מהעבודה. ואמא
שתקה לו, אמרה שהוא חלש, שהוא גם סובל, שהוא עובד כל כך קשה
ומגיע לו קצת להשתחרר.
איזה להשתחרר, אה?!? תפתחי ת' עיניים, תראי מה קורה מסביבך.
כמה היא אהבה אותו המסכנה, ואיך שהוא ניצל אותה. והוא בטח יושב
עכשיו בלוס - אנג'לס בוילה מהכסף של התכשיטים של אמא שלי, שמתה
מרעב ומתה, ויש לו ילדים חדשים ואישה חדשה, והוא לוקח אותם
להצגות ולסרטים. ככה יושב לו על פסגת העולם עם בירה ביד
ובלונדינית על הזין וחושב איך הוא השתחרר מהחרא של באר - שבע.
והוא טס לכאן מדי פעם עם החברים שלו או המשפחה שלו, סתם בשביל
הכיף, כדי שיוכל להשתין על הארץ הזאת בקשת ולגחך כמו חזיר על
החיים הישנים שלו ולחשוב כמה טוב שרק הוא יודע את ההבדל בין
באר - שבע ולוס אנג'לס. ובעצם, למה לו לבוא לכאן? למה לו לחזור
לחרא? למה לו בכלל להזכר? ואללה אם אני הייתי במקומו הייתי
מקיא אם רק היו אומרים את המלה 'ישראל' או כל מילה אחרת שתחזיר
אותי אחורה. אז הוא לא מגיע לפה. אז הוא טס לפאלמה דה מיורקה
או יוון כמו כל העשירים. אני כבר בקושי זוכר איך הוא נראה. כל
כך קשה לי לדמיין אותו עשיר. אז אולי הוא הפסיד הכול בפוקר?
אולי הוא הסתובב איזה כמה שנים בלי גרוש על התחת וחזר לבית ריק
בבאר - שבע, והדיירים החדשים אמרו לו שכן, הם שמעו על האישה
שגרה כאן קודם עם הבן שלה אבל לא, הם לא יודעים מה קרה לה.
אולי הוא הומלס, קבצן זקן ומסריח שישן בביוב וכבר אין לו
שיניים לאכול ת' זבל שהוא מוציא מהפחים. זה מה שמגיע לו!
שיקצור את מה שהוא זרע! שירגיש איך זה להיות נבגד! שירגיש איך
זה להיות לבד בעולם הזה! ואולי הוא מת? ואללה טיפה לא הייתי
בוכה בשבילו גם אם היה מת לי בידים. ואם הייתי רואה אותו הייתי
יורה בו בעצמי, ורק אחר כך בעצמי.
למה?! למה הוא עשה לנו את זה? מה הוא חשב שיקרה לנו, מה, נזכה
בלוטו? איך אפשר לעזוב את הילד שלך, שיצא ממך, שאהב אותך? אתה
בכלל אהבת אותנו? אתה בכלל זכרת אותנו כשזרקת את הלחם שלנו
לג'ורה, יא חתיכת חרא?! יא חתיכת בנזונה! רצחת אותה בדם קר,
גרמת לה למות בלי אוכל, כשכל העיר שונאת אותה. אלוהים!!! מה
היא עשתה לך?! מה?! חופש? זה מה שרצית? אמן תירקב בכלא מהחופש
שלך! אתה כאן הפושע! לא אני, ובטח לא אמא! רק אתה, לבד!
הבנזונה האפס! כל החיים שלי - אמא אבא ילדות קשה אפס נאיביות
רק עצב בכי דמעות לא נורא הכול יתייבש מהר אמא מבינה אותי היא
גם בוכה בלילה לבד עם נר אחד קטן של אור מאלוהים וכל השאר זה
חושך מוות בלי צבע זז כמו מטורף עם הרעידות של הנר מה זה אושר
אולי זה מה שיש לי אבל אסור לבכות ואסור להתלונן אלוהים יעזור
אם רע ואם לא אז כנראה שטוב אין בי תמימות אני רואה הכול ברור
צלול, אחיד. כמו מים... זורמים רק למטה... לים הגדול... ואין
דרך חזרה...
ופתאום, כמו איזה מלאך בא לי הבנאדם הזה עם השעון. פתאום יש
דרך החוצה, והיא קרובה.
הזדמנות אחרונה בחיים
לשנות את דרכן,
מעבר שחור מתוכן,
לעתיד ריק ומתוקן.
הלב עכור, רווי טינה,
אבל הראש צלול, מלא אמונה.
צל ספק נוטש, כעת
הכול ברור, הפחד מת!!!
ופתאום הוא קם. לא משחרר שרירים, לא מנקה את עצמו מהחול,
פשוט קם, נושא מבט ישיר ובטוח אל האיש בשק שינה או למעלה או
שניהם ביחד. והוא מתקרב אליו בלי פחד, צעד צעד בחול, לאט לאט
ובשקט. והשעון פתאום נראה מוכר, והנה נדלק ניצוץ ראשון של ספק,
והישירות הופכת לסקרנות והסקרנות הופכת לדיבוק והדיבוק הופך
לפחד חדש והפחד הופך לדמעות, והוא לא יודע. והוא רואה את שערו
המאפיר של האיש, והוא מלא בחול, והתמונה פתאום קרובה, והתסריט
כמעט ברור, ויש רעש אך הוא אינו שומע. והוא קרוב אליו, רגליו
נוגעות קלות בשק שינה, והוא מריח ריח מר כשהוא שולח את ידו אל
השעון והוא עוצר, מפנה את מבטו אל האקדח ורעד קר מציף את גופו,
מזעזע את צלילותו, והוא דורך על האקדח בלי כוונה ואין תזוזה
והדמעות עומדות קפואות ושקט. והוא מישיר מבט נפחד אל הראש
הקבור בחול, והחול אדום מדם וראש חלול נפער מסביב לפתח חדירת
הכדור, והוא שם ידו על פיו אך אינו עוצם את עיניו כי הוא רואה
פיסת פנים ריקות, מתות ומוכרות וזה אביו.
והוא נופל אליו בבכי מר שהשתחרר אחרי שנים והוא מקיא עליו
ומחבק אותו בכל כוחו, והוא כבר לא רועד ולא פוחד כי הוא קרוב
שוב אל אביו. והוא מרים קצת את ראשו והוא רואה את השמש שעלתה
מהחלל והציפה את עולמו באור והוא שולח יד אל השעון העתיק
שהתגלגל בחזרה אליו, אל ראש המשפחה החדש בעל כורחו, אחרי שנים
של השגחה עליונה וזהו צדק.
והוא סוגר אותו בין כף ידו ליד אביו וידיהם שלובות. והוא תופס
אותו בכוח והשרשרת לא נקרעת אלא משתחררת מרצונה מכף היד הקפואה
שחזרה שוב לחיים אחרים,
הוא קם פתאום, מביט סביבו
על חוף חוזר למסלולו
ורץ. |
