"מחפשת אישה שתקשיב, שתחבק, שתאהב ללא תנאים, שתלמד אותי, שתתן
לי יד כל פעם שאקרא לה, שאוכל לספר לה על צרות הימים, והיא
תאזין לי, ולא לעצמה ואז רק לי, שתהיה שלי, עבורי, בהתמסרות,
מבוגרת ממני ב - 30 שנה, שלא תשקע בספל הריק ותרצה שאציל אותה,
אלא שתהיה חיובית כלפי החיים, שתספר, שתשתף, שתשב איתי בבתי
קפה ונזמין ביחד הפוך ואולי איזה ארוחת בוקר עם חביתה וסלט
ירקות טרי בצד וגם מיץ תפוזים סחוט. והיא תחייך לי ואז אחייך
לה, ונדבר כמעט על הכל ברוח טובה, שתגיד לי שיהיה בסדר כשרע
ולא כמה המצב גרוע במדינה ואז לבטח בעבודה שלי גם, לא ישתפר.
שתבין את צרכיי ולא תעשה הכל הפוך מהם. שתהיה בוגרת ולא תדרוש
בצורה סמויה להיות ילדה ושאהיה אני הבוגרת. שתמשיך מאיפה
שהפסיקה לגדל אותי...''

ההודעה התפרסמה בעיתון של העיר, פנו אלי למשרד ביולי שנת 2000,
יום חם, ואגלי זיעה נטפו ממצחי לאור העובדה שהמאוורר החורק חדל
לעבוד לגמרי.
התפתלתי בכסא שלי, כמה בקשות מפיה אחת.
"פיית התקווה" שמעתי את אדווה, התכווצתי בכסא, לא קיימת עוד
עבור בוסים דרשנים...
ובכלל התפקיד נעשה כבד עלי ובכל זאת את נועה שכתבה את ההודעה
הארוכה הזו רציתי לחבק.
הירח כבר עלה לשמיים, הכרתי איזה שיכור אחד פעם בפאב המקומי
שאמר לי שהוא יכול לתפוס עבורי את הירח. גיחכתי, הייתי אז רק
בת 18 לעיתים בא לי לחזור לגיל הזה, הגיל שעוד מותר לנשק את
החיים בלי להרגיש אחר כך רגשות אשמה.
חייבת להתקשר לנועה, חייבת למצוא לה אישה כמו שביקשה.
איפה אני אמצא לה אישה כזאתי, העיר שלנו כמעט מתה.
הבטתי מהחלון, ראיתי הרבה פיות עפות, כל אחת עפה מעל ראש אחר
ורק אותי שמו במשרד להשגיח על כלל האוכלוסייה של העיר מנחוסה.

העיר הזו לא נבנתה מזמן, בשנת 91 בסיום מלחמת המפרץ, שמו את
האבן הראשונה.
עכשיו נועה מבקשת אישה.
איפה אמא שלה?
זה תאור מדויק לדמות של אמא.
לאחרונה כל ילדי העיר החלו לקטר על מהות ההורים בחייהם, אולי
גם נועה כזאת.

נועה נכסה למשרדי יום לאחר מכן, נטולת צבע, פנים נפולות,
עיניים סגולות וחיוך שקפא לה על הפרצוף.
והתחילה לדקלם את ההודעה בעל פה.
פתחתי את ספר עב הכרס של מנוחסה וניסיתי לתור אחר אישה שכזאת.

"ציירי לי תקווה" היא ביקשה,
הוצאתי את מערכת המכחולים שלי ובלוק ציור, וציירתי לה שמש
וקשת, ים ושמיים, זריחה ושחפים וחיוך הפרוש על כל העולם.
היא בכתה חרש, חיבקתי אותה ובכיתי גם, בכיתי על הכאב שלה וזלגו
לי דמעות דמיוניות, כי חס וחלילה שתראה הזדהות מצידי, אני אפר
את האתיקה, השבועה והמקצועיות. אסור.
אני פיה ופיות צריכות רק להגשים חלומות.
היא גמרה לבכות אז גמרתי גם.
ואז היא הורידה תחבושת מפצע עמוק בנפשה, הוצאתי יוד שקוף, יוד
קסמים של פיות, היה בו הרבה מלח וידעתי שזה עשוי לצרוב, היא
צרחה ואני צרחתי גם, צרחתי ללא קול שלא תשמע כי אני פיה ואסור
לי להראות רגשות, רק לספוג ולספוג. כשנרגעה נרגעתי גם.
אחרי יום ו - 20 חיוכים, אמרתי לה שאני אמשיך לחפש לה את האישה
שביקשה, אמשיך עד אשר אמצא לה ראויה היא חיבקה אותי חזק ואמרה:
"את כבר לא צריכה לטרוח מצאתי אותה".
חייכתי ולא המשכתי את הדו שיח, הוא ריגש אותי מידי ולא רציתי
שתראה, אחרי הכל אני פיה, אני כאן בשביל לתת.
ידעתי שהיא תצא חזרה אל העיר והעיר כבר לא תהיה מנחוסה, היא
תצא מהדלת החבויה של המשרד ותגיע לעיר אחרת ששמה הגשמה, ואני
הרי עובדת במשרד העיר של מנחוסה ומחר יזרמו שוב הודעות ואני
שוב אמצא פתרונות מעשיים, ופיות העיר ימשיכו להתעופף סביב
ראשים של אנשים שאני ביקשתי לשמור עליהם ולכן שלחתי להם פיות,
פיות שיצרתי בעצמי, קצת לפני שהוקמה העיר מנחוסה.
והיא, היא תצעד בעיר שליד, עיר ההגשמה ואני אצעד שם לידה, היא
תראה אותי תמיד אך אני לא אראה אותה.


הקיום הוא לא בהכרח תנאי פיזי, כשהוא אמיתי ועמוק הוא תנאי
רוחני.

לפיית התקווה והאומץ, שהיא חנות שלמה של פיות.