אתמול ארזתי את המזוודה הבלויה שלי, ויצאתי סוף סוף מהעולם
שלי. העולם הסגור שלי. אתם מכירים את ההרגשה, שחנוקים במקום
אחד, ויודעים, פשוט יודעים שאם לא תצאו משם היום או מחר אתם
תחנקו למוות? אני הרגשתי משהו דומה. הבטתי בחוברת הדפים
המקומטת שאחד מעוזרי הביא לי. מדי יום אני מרגיש חדווה
אינסופית על כך שאינני שכיר. כשאני מרגיש רע, אני פשוט מדמה את
עצמי לאחד מעובדיי ומרגיש יותר טוב עם עצמי. תנסו גם.
בכל אופן, התבוננתי בדפים. כל דף הכיל אזור תיירות פופולרי.
רשימת העמודים נמשכה כעד קץ. החלטתי לפעול בשיטת האלמינציה,
והסתכלתי בדף האקראי שבו נעצרה אצבעי. המקום נראה יפה
ופסטורלי. הרבה כחול, הרבה לבן מלמעלה, נקודות ירקרקות בכל
מקום. תמיד אמרו לי שיש לי טעם טוב.
אחרי שעה קלה, הגעתי למקום. אינני יודע היכן בדיוק נחתי. המקום
היה חמים למדי, ואגלי זיעה טפטפו במורד גבי, כחיפושיות זעירות
ודמומות. יחסית למקום ממנו הגעתי, חשבתי לעצמי, האזור הזה הוא
קוביית קרח במשקה אלכוהולי חזק.
לבשתי את הברדס הקל אותו הבאתי בטרם מועד, והנחתי את משקפי על
גבי אפי. אני לא יודע אם אתם מכירים אותי, אבל רוב האנשים
מכירים אותי. אינני סלבריטי מדרגה ראשונה, אלא אח"ם זעיר
אנפין. רוב האנשים מכירים אותי.
עדיף שלא יזהו אותי.
לא כל יום אני יוצא לחופשה. למען האמת, אפשר להגזים קלות
ולהניח שמדי מאה שנה יש לי חופשה. אתם יכולים להביט בי בהשתאות
ולומר: בחיי, הוא השתגע. לכולם יש חופשה מפעם לפעם!
אבל לי אין. אני עסוק. יש לי אנשים שצריך לפקח עליהם. עובדים
שצריכים לשמוע מדי יום את הטפת המוסר הקבועה שלי. מקום שזקוק
להנהלה אחראית. המקום הזה לא יכול להתנהל בלעדי. כלומר, פעם
היה לי בוס, אבל הוא כבר לא באזור יותר. הוא הבין עם מי יש לו
עסק. כולם יודעים שאיתי לא מסתבכים.
הגעתי לאזור מיושב, עיר צפופה ופקוקה למדי. לא יודע את השם.
בקושי מבין את השפה פה. מעין בלל מוזר של ארמית או ערבית.
עברית, אני חושב. אני יודע די טוב עברית דווקא. היה לי התנסות
עברית עם הבוס הקודם שלי ועם אחד מעובדיו. השם של העובד? מתחיל
בא'...לא זוכר את השם המלא. היה עשיר, הבחור הזה. בחור של
משפחה. 14 ילדים היו לו. והנה אני נסחף בשנית.
הגיע הזמן להשתמש בעברית השחוקה שבפי. פניתי לאדם שבא לעברי
ברחוב.
"סליחה," אמרתי. "סליחה?" קראתי בשנית.
האדם לא ענה לי. היה זה נער צעיר, עם חוט ברזל בתוך הגבה שלו.
דווקא מצא חן בעיני. אולי אני אעשה לי גם כזה. הוא הביט בי
בזלזול והמשיך ללכת. לא הייתי רגיל ליחס שכזה. מאיפה שאני
באתי, כל מילה שיצאה מפי נחשבה לזהב.
הבטתי בדוכן ארוך שניצב קרוב אליי. על הדוכן היו חוברות דפים
צבעוניות.
אספתי אחת לזרועי על מנת להתבונן בה מקרוב.
"אדוני, כל עיתון 10 שקל! " אמר מישהו. הרמתי את מבטי וצפיתי
בגבר נמוך ושמנמן, שעיר ומזיע. "שקל?" שאלתי בתמיהה.
"אתה לא מפה?! שקל, העיגול בצבע כסף הזה, נו, המטבע." אמר
השמנמן בקוצר רוח.
"אני לא מכאן." אמרתי באיטיות.
"העברית שלך באמת עילגת," אמר האיש. " תעיף מבט אם אתה רוצה,
אבל תחזיר ישר לאחר מכן את העיתון לדוכן. גם מבטים ניתנים
לתשלום."
התבוננתי בעמוד הראשון. היה זה עמוד משופע תצלומים של כמה
אנשים.
"14 הרוגים בפיגוע התאבדות בהרצליה," צעקה הכותרת באדום על גבי
שחור, ומתחתיה היו רשומות שונות של כתבים אלו ואחרים. לא מכיר.
בעמוד השני נראתה תמונה של צעיר אשר נראה לי מוכר באופן מפתיע.
"המחבל המתאבד בפיגוע בהרצליה," היה כתוב ליד שמו. אני פשוט
יודע שראיתי את הצעיר הזה לפני זמן מה.
בעמוד נוסף נראו עוד תצלומים שונים, אחד מהם של נער צעיר כבן
17. "סלים נהרג מאש ישראל, והאם נותרה בדד," אמרה הכותרת. ליד
סלים, ככל הנראה, הופיעה אישה זקנה ומקומטת. אף לא בדל של חיוך
היה על פניה החרושות קמטים. סלים לא נראה מוכר כלל וכלל. בטח
הוא הלך למקום האחר. הוא נראה לי ילד טוב.
מה אני אומר לכם, המקום הזה התחיל למצוא חן בעיני, על אף שהוא
נעשה דומה באופן מחשיד למקום עבודתי. לא טוב, אמרתי לעצמי בקול
רם.
אבל בכל זאת...יש פה כל כך הרבה מיתות! חיככתי את ידי בחיוך.
אני יכול לעשות עסק טוב מהמקום הזה. הארץ הזו מתאימה לי בדיוק.
איש זקן עבר לידי.
הוא הביט בי ועיניו כאילו ביקשו להתפקע ממקומן.
"שטן! לוציפר!" הוא זעק. הוא התעוות קלות, בעוד שלחתי אליו את
מכת חרבי הדוממת. "היד שלי," הוא לחש חרש, והביט על ידו
שמאלית. נפל.
שאון קל קם ברחוב הסואן. "תנו לי לעבור, אני רופא, תנו לי
לעבור!" צעק בחור צעיר ומשופם לקהל ההולך ומתקבץ סביבי וסביב
הזקן.
הבחור בדק את הדופק של הזקן. מתחת לברדס חייכתי קלות. הוא מת,
בחורי.
"התקף לב...הוא מת..." אמר הצעיר בפליאה שקטה. הוא הביט בי
בתמיהה ונפנה לקשיש השרוע מת על הרצפה. "מת," אמר שוב חרש.
תמהתי אם עליי לחדש את התחפושת שלי. אינני יודע כיצד הקשיש
זיהתני מבעד הברדס ומשקפי השמש.
לוציפר, גיחכתי קלות בשעה שפסעתי לכיוון הים, שבצבץ מבין
הבניינים שמלפני.
תתעדכנו, אמרתי בשקט.
אתם יכולים גם לקרוא לי בעל זבוב. |