[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מאמינה בתמימות
/
שני שליש משלם...

"שבי" הקול של אמא נשמע מוטרד בצורה לא רגילה...
ה"שבי" בא אחרי החיבוק הארוך שקיבלתי כשחזרתי הביתה רבעו"ש,
בסוף ה - 21 שלי, וזרקתי את הציוד על השטיח.
אז ישבתי.
גם ככה הייתי עייפה... וגם די עצבנית בגל ההרצאה על ההוק, שלא
עלתה יפה.
וחיכיתי.
משהו בעיניים של אמא דעך... המבט שלה. אני מכירה את המבטים
שלה. זה לא הייה המבט של אמא. לא כשהבת שלה חוזרת מהצבא.
ראיתי בעיניים שלה שהיא מנסה לומר לי משהו.
"מה?''
שאלתי, למרות שהרגשתי שאני לא באמת רוצה לדעת.
אמא שתקה. הלב שלי התחיל דופק חזק יותר ויותר, ידעתי שמשהו לא
בסדר. ובאותה מידה שאמא שלי לא רצתה לומר, לא רציתי אני לשמוע.

אמרתי לעצמי שאני סתם מדמיינת, נכנסת לפאניקה בלי סיבה.
ידעתי שמשיכת הזמן הזו מיותרת.''אמא, דברי".
אמא שלי פתחה את הפה, והשפתיים שלה רעדו: "רעות... זה...
ערן.''
זהו.
זה הספיק. הבנתי לבד. אבל לא. זה לא יכול להיות. באמת. זה לא
הגיוני...
העיניים של אמא שלי דמעו, היא חיבקה אותי.''אמא, לא. את טועה".

ערן היה הידיד הכי טוב שלי מאז כיתה ה' בערך. עברנו הכל ביחד.
היינו שותפים בכל, ידענו הכל אחת על השני. זה פשוט לא נשמע
הגיוני.
"אמא, תשמעי. דיברתי אתמול עם ערן, הוא אמר לי שהוא יוצא הביתה
היום. זה לא מסתדר. זו טעות.''
אמא שתקה.
וגם אני שתקתי.
ובפנים... בפנים כבר הבנתי שאמא צודקת. הלב שלי ידע הכל. בעצם,
הוא ידע הכל מהרג הראשון. עוד מהשיחה המוזרה של המפקד שלי
בטלפון, שאחריה פתאום יצאתי רבעו"ש. אבל המוח... המוח עדיין
ניסה ליצור סיטואציות היפותטיות, בהן מתגלה שהכל טעות אחת
גדולה.
הבנתי שיהיה מיותר לעבוד על עצמי. לא בכיתי. פשוט עליתי למעלה,
לחדר. הוצאתי את האלבום מהטיול לפני גיוס שהייה לנו. ערן חייך
לי שם מכל התמונות. כזה מן חיוך שובבי ומבט מלא בטחון. זה נראה
כך כל הזוי, כל כך לא הגיוני... חיכיתי רק לרגע שמישהו יעיר
אותי.
שקעתי בזיכרונות מהטיול... נזכרתי איך תכננו את טיול השחרור
שלנו... הכל הייה כל כך טרי. זה לא הגיוני הרי... לא הגיוני
שאחד כמו ערן פשוט לא יהיה יותר. זכרתי כל שניה באותו יום שערן
הודיע לי שהוא הולך להיות בנח"ל. ידעתי שערן חלם שייטת, אבל
ההחלטה ללכת לנח"ל נעשתה בלב שלם.''נחל סתם נקבות" זכרתי את
עידו מצחקק לו... אבל ערן הייה סגור על נח"ל. רק רציתי שמישהו
כבר יעיר אותי. במקום אמא שתעיר אותי, לחדר נכנס עידו. הוא
שתק. שנינו שתקנו.
ורק אז, כשעידו חיבק אותי, הדמעות הרשו לעצמן לפרוץ.
אני ערן ועידו היינו ישות אחת. לא הייה פרט אחד שלא ידענו אחד
על השני, ובלי ערן, היינו אני ועידו כ"כ לא שלמים. זה הייה מצב
לא טבעי, לא הגיוני, מנוגד לכל ציפייה או הנחה אפשרית. במשך כל
השנים, בחיים אף אחד לא חשב שניפרד.
נגעתי בסיכת השייטת של עידו. הישרתי מבט לעיניים שלו, שנהיינו
כל כך עצובות המבט הבטוח והמאושר של עידו נעלם.''זה לא הייה
אמור להיות ככה... שייטת... שנינו אמרנו... שייטת"
"אז... נח"ל נקבות?'' השאלה הצינית שלי הייתה כ"כ לא במקום...
ידעתי בדיוק איך עידו מרגיש, ובמקום להקל עליו, רק הכבדתי.
"רעות... אני לא יכול לחיות בלעדיו" "עידו...'' אבל לא הייה לי
מה להגיד. הבנתי את ההרגשה שלו והזדהיתי איתו באופן טוטאלי.
שעתיים אחרי זה היינו כבר בהלוויה. הדגל על הארון של ערן עשה
לי צמרמורת. בהתחלה בכיתי המון. האנשים מסביב, השמיים הכחולים,
תפילת האשכבה... הכל התערבב לי... הרגשתי חולשה מוזרה בברכיים,
ושנייה לפני שנפלתי עידו תפס אותי. אחרי ההלוויה עידו בא אליי.
ישבנו יחד והעלנו זיכרונות, והיו לנו כ"כ הרבה... הטיול
בחטיבה, מסיבת הסיום, הטיול לפני צבא, הסיפורים האינסופיים של
ערן על הבחורות שהיו לו... אני ועידו היינו כאן, וערן... אי
שם. היינו שני שליש משלם, ולא ידענו איך נוכל להמשיך בלעדיו.
עידו חזר לשייטת ואני התחלתי שבועיים אחרי זה קורס קצינים...
אבל שנינו הפכנו אנשים שונים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני בודקת כל
יצירה
באתר.....רק
בשביל לקרוא את
הסלוגנים שבצידי
העמוד


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/1/04 12:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מאמינה בתמימות

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה