עולם שלם חי אותו זמן, שמש עמדה בחוץ וחיממה את כולם, צדיקים
ורשעים. בתוך החום המסנוור הלכו אנשים אנה ואנה, זה בכה וזה
בכה, גנרטור גדול הרעיש בחוץ, פועלים צעקו בשפת אמם, הדשא צמח
לו, ירוק חיוור בינות למלט ולסיד. האדמה החשופה נחה לה בכבדות
על האדמה, מתחממת בשמש בעצלתיים. ציפורים אפורות הילכו בינות
לעפאי העצים, מירוצם פעלתני אולם ראשם במקום אחר, עיניהם
סתומות. ילדים הלכו לבתים, שם התכנסו לקבוצות, שניהלו מערכת
יחסים מוזרה עם אדם מבוגר כלשהו, בדרך כלל אישה, קירות מתקלפים
מכל עבר. עולם שלם נשם את נשימותיו, הולם ליבו כהולם שמש,
מרוצת דמו בעורקים כמרוצת כוכבי לכת. בתוך הבית ישב בן- אנוש,
נצר לשושלת ארוכה של אנשים, בני אנוש גם הם. הוא היה בעליהם של
זוג ידיים ורגליים, ועוד ועוד, מערכת פיזיקלית שלמה. הוא היה
בעל נפש, ובעל רכוש מסוים, שלוש זוגות מכנסיים וכמה חולצות,
הוא ישב על המיטה. נשען אל הקיר, שערו צימח לו, באיטיות
מצטנעת, צמיחה איטית בלתי נראית. ציפורניו גדלו בנחת, מחייכות
זו לזו. כמות לא נתפסת של חיידקים טיילה בכל מקום, דואגת
לתפקוד הביולוגי הכללי, בחרישיות ומתוך הרגשת חובה. הוא נשען
בכבדות על הקיר, מולו ארון בגדים. עשרות שנים צמחו אותם עצים,
וכמה זמן וכמה עמל, אחד מארגן ואחד מסיע ואחד חוטב ואחד מסיע
ואחד חותך ואחד מקציע ואחד מוכר ואחד קונה ועוד אחד ועוד אחד
ועוד אחד, ואחד חותך ואחד מצמיד ואחד צובע ואחד יושב במשרד
מולו ערימת ניירות לבנים ריקים דוחס ניצוץ נעלם של אור שכלו
לסד הטמטום של פרסומת לגרביים, ואחד מנסר ואחד משייף ואחד מסיע
ובסוף מישהו זורק ומישהו אחר לוקח. ובעצם זה בכלל לא ארון
בגדים, מי צריך דלתות זכוכית בארון בגדים?.
על המיטה, לידו, מוטלת ידו, אוחזת מחברת, מציצה בלבן החוצה,
מסנוורת את פניו, בקרבת מקום נמצא גם עט, למעשה, בתוך ידו
השניה. עט זקן, במוחו הכדורי טסות המחשבות, בדגם מורכב שאי
אפשר לתאר.
על המיטה יושב בן אנוש, בן אדם, כל אותו זמן שיושב, רגליו
נטועות ברצפה, ראשו שעון על הקיר, כל אותו הזמן היה חי, ואף
שישב ושתק, ולא זע ולא נד, היה חי, וכל אותו זמן היה ליבו נחמץ
בקרבו, והייתה ידו מתהדקת על עטו, והיה מיצר, על כי נפשו
היחידה הרתה שיר, ואיננו. |