מחר אני אהיה יותר חכמה. אני אדע דברים שלא ידעתי היום, אני
אסגור פינות אני אתפור חורים אני ישאיר את הכל מאחור. אני יגיד
"תודה, שלום", לא אסתובב לאחור, לא אנופף לשלום לא אסתכל
בעיניים בפעם האחרונה, לא אהיה עצובה, לא ארחם על עצמי או
עליו.

מחר יהיו לי מסקנות חדשות על החיים ועל אנשים ועל יחסים ואני
אדע בוודאות ש"ביחד" זה הרבה דברים קטנים וזה לא רק הנשיקה
והחיבוק וה"לילה טוב", זה גם המילה והתחושה וה"בוקר טוב".

מחר אני אהיה יותר חכמה. אני אקום בבוקר ואראה את המיטה הריקה
ולא אחשוב כמה הייתי רוצה שהוא יהיה בה ומה הוא עושה ואיך היה
לו אתמול.
אני אקום בבוקר ואחשוב מה אני הולכת לעשות היום ועם מי ואיך
וכמה, ואיך מחר מישהו חדש יישן לי בסדינים. ונקום בבוקר והוא
יגיד לי "בוקר טוב".


ועד שזה יקרה אני כל יום אגיד "מחר אני אהיה יותר חכמה" ואשאר
בטיפשות שלי עוד קצת. עוד מגע עוד סיפוק עוד דמעות עוד חסך עוד
לבד, עוד מונולוגים אופטימיים על מציאות מעורפלת.

העיקר שכל יום יש לי ת'הרגשה הזאת שמחר זה ה-יום שבו אני אהיה
יותר חכמה .