אני יודע שהיא לא מתאימה לי. אני יודע שהיא רק תזיק לי, אני
יודע שאני צריך להתרחק ממנה, לאטום את עצמי אליה. אבל עם כל
זאת אני יודע שאני אוהב אותה. מוחי אומר לי: תתרחק ממנה, אתם
הפכים גמורים, אתם לא לעולם לא תתחברו, ואני מקשיב לו, אני
יודע שהוא צודק. אבל ליבי רק רוצה להתקרב ולחוש אותה, רוצה
לשהות בסביבתה.

אני נקרע בין שני העולמות, לא יודע במי לבחור: ההיגיון או
האהבה? המוח או הלב? ההחלטה המיידית או החשיבה לטווח ארוך?
בינתיים עוד לא בחרתי. אני תקוע עמוק באמצע. לא בוחר צד ולכן
אני עוד לא מתחרט על בחירתי ולעומת זאת אני גם לא יכול לשמוח
על כך שהחלטתי נכונה.

שני הצדדים מסכימים על דבר אחד: האהבה חייבת לצאת. אבל השאלה
היא איך ועל מה? ההיגיון אומר לי לעקור אותה מהשורש, למחוק
אותה וכל זכר לקיומה, לא לגלות עליה לאף אחד עד מצב בה אשכח
אותה בעצמי, אבל כיצד אוכל להוציא אותה ממני? זה כאילו אנסה
לעקור את ליבי ממני, היא חלק ממני, היא כבר עמוק בפנים. מצד
שני ליבי אומר לי להוציא את האהבה החוצה, לא להשאיר אותה
בפנים, אלא לממש אותה, להגיד לה שאני אוהב אותה, ולהראות לה
ולכל העולם את זה, אל לי להתבייש באהבה.

"ומה אם תסרב?" מוחי אומר לי. "הרי היא לעולם לא תסכים לך, אתה
מכיר אותה, אתה יודע את זה. אתה תושפל בפני כולם." אבל הלב
אומר: "זו אהבה, היא חייבת להצליח. היא בטוח תסכים, אולי היא
פשוט מתביישת כמוך ואינה מוכנה להודות בזה". אני רוצה להקשיב
לליבי ולהאמין בו, הייתי רוצה שדבריו יתקיימו, אבל מה שנראה לי
שבאמת יקרה זה מה שמוחי אומר.

במי לבחור? בלב הרוצה אהבה? או במוח השואף להיגיון?
בינתיים עוד לא בחרתי. אני שרוע בין שני הצדדים, לא לטובת אף
אחד. בינתיים עוד לא אמרתי לה אבל גם לא הוצאתי את האהבה
החוצה. בינתיים אני עוד לא שמח ועוד לא עצוב, עוד לא דחוי ועוד
לא אהוב, רק מאוהב. ומה שבטוח, בינתיים ישנה בי אהבה שכלואה
בחוסר מעש.