היא הייתה החברה הכי טובה שלי, כשהזדקקתי לה יותר מכל - ידעתי
שיש לי לאן לפנות.
שבוע לפני היומולדת שלה, נקרע לי הלב... רק שהפעם לשם שינוי,
בדיוק ההפך, ידעתי שאין לי למי לפנות...
חשבתי על מתנה לקנות לה... ראיתי שהיא התלהבה מהחולצה שלי...
אז אמרתי: למה לא? אני אקנה לה בדיוק את אותה החולצה...!
הבעיה שבאותו יום שתכננתי לקנות לה את מתנת יום ההולדת...
גיליתי שהחולצה לא נמצאת...
חיפשתי בכל מקום, וכאילו האדמה בלעה אותה...
ההורים שלי אמרו: "זו היא! חד וחלק!" ואני, אני אמרתי שזו לא,
שלא יכול להיות, שזה בטח באיזשהו מקום- רק צריך לחפש... אבל...
חיפשתי - ולא מצאתי... אז אמרתי "זו בטח המנקה..." רק שהמנקה
הייתה כל אותה תקופה בחו"ל...
לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לשאול אותה, אתם בטח יכולים להבין
כמה מחשבות רצו לי בראש בדרך אליה... לא רציתי ללכת לשאול
אותה, אבל... ההורים לחצו...
אז הלכתי ובעיניים דומעות סיפרתי לה מה שקרה... והיא אמרה:
"לא, זו לא אני...!" אז חזרתי הביתה, ואמרתי לאמא שלי:" את
רואה??? זו לא היא! היא אמרה לי שזו לא היא!!!" ואמא ענתה: "אז
זו בטח את! את נתת לה את החולצה וגם את הכסף שלי... לא רציתי
להגיד לך... אבל... גם את הכסף שלי אני לא מוצאת..." הייתי
בשוק... לא היה לי למי לפנות, הרגשתי הכי בודדה שבעולם! לא
יכולתי לספר לאף אחד, כי לא רציתי ללכלך עליה... חודשים שמרתי
בבטן הכל, בכיתי כל יום, לא דיברתי עם ההורים שלי- אפילו לא
החלפנו מילה!, וניסיתי להמשיך להיות חברה שלה... כי באמת
ובתמים האמנתי שזו לא היא גנבה... יום אחד, לקחו אותי
לפסיכולוגית, הבנתי שרק לה הייתה הגישה לגנוב ממני, אבל..
המשכתי להיות חברה שלה... בשלב מאוחר יותר, הבנתי, ש... לא היה
לי שום ביטחון עצמי, וכל עולמי סבב סביבה... בלעדיה הייתי
כלום... ככה האמנתי... אז המשכתי להיות איתה אבל לא הסתובבתי
איתה אחר הצוהריים, ניסיתי להתנתק קצת... ואז רבנו המון...
הייתי שבר כלי! לא הייתי מסוגלת לעשות דבר! הבנאדם היחיד
שהייתי כנה איתו ושפכתי לפניו את הלב, הייתה הפסיכולוגית...
ואז... שמעתי שהיא לא רק גנבה, היא לכלכה עלי מאחורי הגב, והיא
בכלל לא רצתה להמשיך להיות חברה שלי... הייתי אומללה, לא
הפסקתי לבכות, אבל ידעתי מה הכי טוב לעשות...
אז התקשרתי, פרשתי את הקלפים על השולחן, קיוויתי שהכל יסתדר...
שלא נהיה החברות הכי טובות, כי כבר לא היינו כאלה - זו הייתה
רק הצגה, אבל... שנדבר, שלא נהיה אויבות... כל אותו זמן שלא
דיברתי איתה חלק בי ידע שזו היא, אבל חלק שני התקשה להאמין...
הייתי באקסטזה, לא יכולתי לארח אף אחד, ופחדתי להתקרב לאנשים,
שלא יפגעו בי גם...
אבל, היום אחרי שהיא הודתה... אני עדין מצטערת שזה נגמר ככה...
אני כבר לא שבר כלי, אני אגרטל מיוחד- עם קצת סדקים לפעמים,
אבל, שלמה עם עצמי, בעלת ביטחון שמעולם לא היה לי! עם חברים,
שלפחות כך אני רוצה להאמין, חברים לכל החיים!


אז אם את קוראת את זה... זה לא נגדך, זה בעדי, זה לשפוך את
הלב, ולהשתחרר... כל האנשים שיודעים מי את.. עדיין אוהבים אותך
באותה מידה!, גם אני, אני פגועה אבל לא שוכחת את מה שעברנו
ביחד! עדיין יש לך חלק בחיים שלי, ואם רק תצטרכי אל תהססי
לפנות אלי - לעולם!
אני לא יודעת מה גרם לך לעשות לי את זה... אבל, זה שבר אותי!
ואם יש בך ממידת הרחמים, ואני יודעת שיש..., אל תעשי זאת
לעולם! החיים הם גלגל ענק, פעם אתה למעלה פעם אתה למטה, לפעמים
יש כאלה שנופלים ממנו, וזה בגלל שאחרים דוחפים אותם... לא
האמנתי שזה יקרה לי... אבל... זה חיזק אותי! בחיים לא הייתי
חושבת שאני אגיע לאן שהגעתי!