עיניה לוהטות לאש המדורה,
לחמת עבורה חמש שנים
עכשיו עצרת.
עומד מולה נדהם
רואה רק את כתום עינייה מבריק בדמעות של עצב
פסקת מללחום עבורה והבטת אחורה,
הריקנות של המוות היממה אותך עד דמעות
עכשיו גם אתה בוכה איתה
נפלת על חרבך כמעשה אחרון של יאוש
בניסיון מר להודיע לה על סיום המלחמה
על איבוד דעתך מהפקודה שלה
על הכאב שלא ידעה
רק אחיך לקרב ידעו
אתה האחרון שנשאר
לוחם על ליבה
לוחם לצדק מעוות ואהבה
רק אתה רואה כמה היא צעירה
רק אתה מבין
עינייה הכתומות ביקשו סליחה
ואתה רק נפלת על החרב
לא אמרת מילה
שתקת כמו תמיד
חזרה למערכה, לחברים, למוות. |
