'זהו אני אבוד' הוא אמר וכיסה את הפנים עם הידיים שלו.
שום ריח לא עמד בחלל החדר. הקירות לא היו ריקים ומבהיקים בלבן.
החדר היה פשוט חדר. סתם חדר עם מיטה רגילה וארון בגדים. מי
שהיה נכנס לחדר לא היה חושב שנכנס לחדר מכוער, או למקום מוזר,
הוא פשוט לא היה חושב על זה. בני ישב על אחד משני הכיסאות שהיו
בחדר. הפנים שלו מכוסות בידיים שלו. אני עמדתי שם, ליד הדלת.
או ליד השולחן, איך שתרצו. האמת שפשוט עמדתי שם, לא ליד כלום.
רק נמצא שם ומסתכל על בני מכסה את הפנים, משמיע קולות. אפילו
הרגילות של החדר לא הייתה משהו ראוי לציון, הוא לא היה איזה
מודל לחדר רגיל או פריט בקטלוג ריהוט. הוא היה פשוט אוסף של
קירות ורהיטים. וכולם הסתדרו עכשיו ליד ומסביב לבני. בני ואני.
החלון היה פתוח ואויר נכנס. אי אפשר היה להרגיש אותו, הוא לא
נשב או זרם. אבל הוא בכל זאת נכנס פנימה. באוויריות לא מורגשת.
מאיפה שעמדתי אפשר היה לראות פיסת שמיים כחולים דרך החלון,
וקצוות של עצים ובנין. אלה לא היו ממש שמיים, כלומר, פשוט צבע
כחול, אפילו לא כחול. תכלת, או כחול בהיר או איך שקוראים לזה.
מין של צבע. שהיה עכשיו כחול ובלילה יהיה שחור. ומי שהיה עומד,
כמוני באותו הרגע, היה גם רואה בו שפיצים כאלה, סופים של עצים
וסוף של בנין. כחול חום וחום.
עכשיו, אין מה להוסיף על התמונה הזאת. אני חושב שדי ברור איפה
היינו עומדים, במצב הזה כבר אין שום קישוטים, שום דבר שאפשר
להסתיר מאחוריו משהו, או להסתתר מאחוריו בעצמך. גם הארון היה
מלא במדפים. פעם בחיים מגיעים למצב הזה, כשרק הידיים נשארות לך
לכסות על העיניים כשאתה יושב על כסא באיזה שהוא חדר. ואחר כך
עוד פעם, ועוד פעם. הגרון החנוק, היבש, מתמלא שוב במילים. תכף
אני יתפוס לי את הכסא השני ואתיישב עליו, אבל עכשיו אני רק
רוצה להמשיך ככה, להיות אמת סתם. עוד רגע בני יפסיק למלמל שהכל
אבוד ושוב יסתכל בעולם, והתמונות יזרמו לו לעיניים, יזרמו לו
לראש.