לא לכולם שיחק המזל בחיים. לחלק יותר ולחלק פחות, אבל על מה
שאני כותבת עכשיו, קרה פחות או יותר לכל איש ואיש בעולם הזה.

תחשבו על שבחיים שלנו אנחנו עוברים כל כך הרבה דברים, שזה פשוט
לא יאומן. רק בשנה הראשונה לחיינו אנחנו עוברים ממצב של חוסר
אונים ותלות גמורה בהורים שלנו כדי לחיות ולתפקד ללרוץ ולקפוץ
ולדבר ולאכול לבד וכמובן להציק לאחים האחרים.
אנחנו נולדים, מטפלים בנו שזה אומר - מאכילים, מלבישים,
משחקים, מצחיקים ומנגבים לנו את התחת.
אח"כ אנחנו לומדים לדבר, ללכת, לשבת, לרוץ, לקפוץ, לשחק ואין
לנו כל בעיה בחיים חוץ מהילד ההוא שגונב לנו את הכריך בהפסקת
אוכל של הגן.
מגיעים לבית הספר, כיתה א', היום הראשון, מפוחדים, לבושים
בבגדים חדשים או נקיים, ילקוט חדש, קלמר חדש, ילדים וחברים
ישנים מהגן וחדשים מהסביבה, נרגשים לקבלת המורה שנשכח אותה
אח"כ ואיננו בעצם יודעים מה מחכה לנו בשאר הדרך.
מגיעים לחטיבה, שם, כמעט כולם, מושפלים ע"י מישהו גדול מהם, או
מהחברים של הכיתה.
עוברים את החטיבה ממש בעינויים, גם עם הצקות החברים, גם עם כל
המבחנים וגם עם המורות שלא מוכנות להקשיב. אני בכלל חושבת
שהחטיבה זה דבר מיותר.
מגיעים לתיכון. בעצם, עד לתיכון לא באמת למדנו. שם, אנחנו
קורעים ת'תחת כדי להוציא תעודת בגרות, אין לנו חיי חברה כמעט
וגם אם יש, קשה מאד. בסוף כיתה יב' מקבלים פיסת נייר שבשבילה
קרענו את עצמנו 12 שנה.
עוד עם כל זה, בא גם גיל ההתבגרות ,"גיל ההתפגרות" נקרא לזה.
מתמודדים עם בעיות שלו/ שלה. שלו ושלו ושלה ושלה והורים,
חברים, מורים, מבחנים, בגרויות, שיעורי בית, טלפון, מחשב,
חוגים, מסיבות, שיעורי נהיגה,מוסיקה, הצגות, הכנה לצבא, הכנה
לחיים... איך הם מצפים שבגיל 16 אדע כבר מה אני עושה עם החיים
שלי? אני עוד קטנה! בשפת אחי הגדול "עוד לא ניגבת את החלב
משפתייך", אז מה לעזאזל הם רוצים ממני?! שיעזבו אותי בשקט
כבר... אני רוצה לחיות את חיי כמו שאני רוצה.
אח"כ מגיע הצבא, בצבא לא שואלים אותך אם בא לך, מצווים עלייך
פקודה שאתה חייב לעשות, אין, זה פשוט דרך חיים שונה ששינתה כל
כך הרבה חארות שהיכרתי, אבל אם האופי החרא שלהם כל כך מלא בזבל
ובכלום, הרי שאנשים טובים הם כבר לא יהיו.
אחרי שלוש שנים של ארוחות קרב ותרגילים צבאיים, "לילות לבנים"
וקריאה של המ"מ המסריח כל בוקר להשקמה, מצפים מאיתנו לצאת לדרך
שונה, דרך "אזרחית" הם קוראים לה. מצפים מאיתנו להתחתן ולהביא
ילדים, לצאת לעבודה כל בוקר, לפרנס, לעבוד קשה, לנקות את הבית,
לנגב את הרוק של הבן שלי מסנטרו, ללכת איתם להצגות, ליום
הראשון של בית הספר, להיות איתם בכל ימי ההולדת שלהם, לשמור על
קשר טוב עם האבא כדי שלא יכה או יתעצבן, כי רק הם סובלים מזה,
להראות כמו בת 45 בגיל 28.
ומה אם אגיד שאת כל הבלאגן הזה, אני לא רוצה?
נכון, אז צריך תעודת בגרות וכמה תארים כדי להתקבל למקצוע טוב,
אז הלימודים לא נגמרים לעולם.
אבל אני לא רוצה אחרי הצבא להישאר למסגרת של בית, אני רוצה
לטייל, לראות דברים מרגשים, לגור בארה"ב לאיזה שנתיים ולפתח את
האומנות שלי. להכיר אנשים חדשים ומיוחדים, ללכת איתם להצגות,
למסיבות, לאירועים, לנגב לבן שלהם את הרוק מהסנטר במסעדות,
לשחק איתם במשחקים של "גדולים", לעשות סקס כל שני, חמישי,
שלישי, רביעי...
ובסופו דל דבר, כולם מזדקנים, מאבדים אחד אחד את הוריהם ואת
חבריהם, פתאום כל החיים שלך סובבים אחר המוות. מלוויה ללוויה.
מבכי לבכי עד שזה נהייה פתטי.
אבל לחיים יש גם משמעו נוספת.
החיים זו מתנה נהדרת. החיים שלנו בעצם התחילו כאשר היינו זרעים
וניצחנו את אחינו והגענו ראשונים לביצית ודווקא אלינו היא
חייכה, דווקא לנו היא פתחה את שעריה, נתנה לנו להיכנס ולצאת
לאוויר העולם כתינוקות יפים ותמימים שתלויים בהוריהם ואח"כ
חיים חיים משל עצמם.
אז בואו נגיד שניצחנו לפחות פעם אחת בחיים.
הייתי אומרת לכם גם לחייך יותר, החיוך זו מתנה בהחלט נהדרת,
אני חושבת שלכל אחד יש את החיוך המיוחד שלו ואת החיוך הזה שאף
אחד לא רואה, רק הבן אדם החשוב ביותר, זה שאתה חולק איתו את
חייך.
זה שתזדקן ותמות איתו בלב שלם אחרי חיים נפלאים שעברת איתו.
אהבה, את האהבה אנו פוגשים בכל חיינו לערך, בסרטים, בספרים אבל
שום דבר לא ממש כמו החיים האמיתיים, אנו פוגעים ונפגעים לפעמים
וכל אחד שובר לבבות משל עצמו. אנו נכנסים ויוצאים ממערכות
יחסים של שנים, בוכים, מתגברים, מתבגרים, מחייכים וממשיכים
הלאה.
אהבה וחיוך אלו דברים נפלאים ובדרך כלל גם באים יחד.
אני נותנת את אהבתי לכם, את החיוך שלי לכם.
שתזכרו את מה שכתבתי כאן, אני מאחלת לכם המון שמחת חיים, חיים
נפלאים, לילה טוב וחלומות מטורפים.
הלוואי שיהיה תמיד מישהו שיחבק אתכם בלילה, שייצמד קרוב קרוב
ויחמם אתכם בליל חורף קר, ישיר לכם שיר ערש, ילטף את פניכם
וכשתירדמו ינשק את מצחכם.
אנו עוברים הרבה משברים בחיים אבל מהם אנחנו רק לומדים,
מתחנכים ומתבגרים.
ברגע שלמדת להשלים עם החיים שלך, זה סיפור חניכה/ סיפור
התבגרות.