אף פעם לא הבנתי למה ג'ק התחיל להשתמש. זאת אומרת כן, הוא היה
דפרסיבי מאובחן (אהבה נכזבת, הוא לא אוהב לדבר על זה) וניסה
להתאבד בערך כל יום חמישי, אבל ראבאק, מה הטעם? אם אתה שונא את
החיים, מה הפואנטה בלהפוך אותם לגרועים יותר?
ואפילו אם הוא יכל לשקר לעצמו בהתחלה שהכל סתם נתונים
סטטיסטיים וש"לו זה לא יקרה" ושאר מעשיות עם כאלו, אבל אחרי
שיום אחד הוא התעורר בתחנה המרכזית בתוך ים של שתן, חרא וזיעה
ועיתון של יומיים אחרי שהוא יצא מהבית זרוק לידו, חשבתי שהוא
יבין סופסוף. ג'ק ואני לא היינו בדיוק הכי קרובים בעולם, אבל
ג'ק לא אהב אנשים כל כך, אז אם מישהו הצליח להגיע לכזו רמת
קירבה כמו שאני הצלחתי, זה נחשב הישג.
אני זוכר שפעם ישבנו אצל איציק בפאב ושתינו את השוט הרביעי
כשג'ק התחיל לדבר וסיפר לי שהוא החליט לסיים עם זה סופית.
"מה, עוד פעם?" דיבר האלכוהול מגרוני.
"מה לעשות... לא שווה את זה..."
"מה לא שווה את זה?"
"אהבה..."
"ג'ק, אהבה זה דבר טוב, זה מרפא! "
"כן, ממש, ככה אני מרגיש עכשיו... מרפא, עלק..."
לקח לי זמן להבין שידידינו ג'ק, המיזאנטרופ המהולל, מאוהב.
"אוהו, מזל טוב ידידי! מי ברת המזל?"
ג'ק הניח את הכוסית, שלף שטר וכמה מטבעות, הניח אותם בבוז על
השולחן ויצא מהפאב.
"לעזאזל, כדאי שאני אלך אחריו, הוא לא במצב לנהוג..." חשבתי
לעצמי בזעף בעודי מכריח את עצמי לקום. הגעתי כמעט עד לדלת
היציאה כשנזכרתי שלג'ק אין אוטו.

דאגתי לג'ק, אבל העניין נשכח מזכרוני מהר מאוד. אני חושב שזה
הי קשור לג'ינג'ית המהממת שהתיישבה לידי. "דיאט קולה לימון"
היא ביקשה מהמוזג בקול רך אך סמכותי. התאפקתי מאוד שלא להתפרץ
בצחוק. מי באמת שותה את הזבל?
"אני, יא שיכור עלוב נפש, ואתה ממש לא במצב לבקר את הרגלי
השתיה שלי". משקה ארור, חשבתי בקול רם!
"סליחה, סליחה... לא התכוונתי איציק, תוסיף את המשקה שלה
לחשבון שלי!"
"בואנה אתה חוצפן!" היא הטיחה בי, "זה בסדר, אממ... איציק, אני
אשלם בעצמי."
"מצטער מותק" אמר איציק, "אני לא מתווכח עם אנשים מעל דרגת
סג"מ"
"או יופי, בול המזל שלי, חייל מתוסכל ומוזג מיליטנט..." היא
נאנחה וישבה.
"מי אמר לך שאני מתוסכל?" לא הצלחתי להתאפק.
"ריח של טקילה מבנאדם בשלוש וחצי לפנות בוקר באמצע השבוע לרוב
מראה על תסכול"
"באסה לך גבר, נפלת על פסיכולוגית!" צחק איציק מאחורי הדוכן
וספר את הטיפים שלי.
"תגידו לי שניכם, מה הבעיה של השכונה הזו? תרמתם כולכם את המוח
למדע?!" ראו עליה שכשהיא מדברת עם אנשים מתוסכלים היא לא
ממציאה.
"מה כל כך רע בשכונה הזו?" ניסה איציק לזייף פרצוף נעלב. סבא
רבא שלו היה מבים הראשונים שהתיישבו כאן ועזרו לפתח את האזור
ואם לאיציק היו אידיאלים, הם התרכזו כולם בשכונה. רחמים עליו,
האזור נראה כמו ורשה ב-46.
"מה רע?" שאלה הגברת, "כל בוקר מנסה נרקומן אחד שגר מתחת לבית
שלי להתחיל איתי, כל נהג אוטובוס כאן יותר סוציומט מהשני, ואני
מגיעה לפאב בשביל לשתות משהו אחרי יום עבודה ארוך ונתקלת
בשניכם... "
"ממש כואב הלב" אמר איציק, הוסיף קללה עסיסית והלך לעזור לעוד
כמה מתוסכלים להטביע את יגונם.
"תגיד..." היא שאלה לפתע, "אתה הולך למכון כושר? "
"כשיוצא..." עניתי לאחר כמה שניות בהן הבנתי שאני הוא הנמען,
"הקורסים ביחידה די קשים, שווה לבוא מוכן מהבית"
"כמה זמן אתה בצבא כבר?"
"עוד חודש סוגר שנתיים..."
"בא לך לזיין אותי?" ובזאת עיניי שינו גוון באופן טוטאלי.
הבטתי בעיניה, שניה אח"כ בשדיה התפוחים (אני מוכן להתערב שהיא
עברה ניתוח), וניסיתי לחשוב על התשובה הנכונה ביותר.
"אצלי או אצלך?"

חיפשתי את ג'ק במשך כל השבוע וחצי הבאים, ממש רציתי לדבר איתו
על לילי. אבל הבנאדם פשוט נעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. כבר
חשבתי בפחד שהגיע הזמן לבדוק בבתי תמחוי, או גרוע יותר בתי
חולים, כאשר ערב אחד בדיוק כשליוויתי את לילי הביתה ראיתי אותו
מטייל בצידי הדרך.
"לילה טוב" אמרתי לה ונתתי לה נשיקה חטופה.
אל תבינו לא נכון, ג'ק היה חבר טוב, אבל הוא לא בדיוק הבנאדם
שמכירים לחברה שלך אחרי שבוע וחצי של היכרות. בטח לא עם איך
שהוא נראה באותו יום.
"ג'ק!"
"מה..."
"מה המצב? איפה נעלמת כל הזמן הזה?"
בתגובה ג'ק הפשיל את שרוול יד שמאל.
"קיבינימט..."
"כאב כמו הצרות שלי, הייתי שיכור וכנראה צרחתי, כי המשטרה
והאמבולנס הגיעו בזמן"
"בנאדם... אתה צריך עזרה..."
"מה אתה אומר? ומי יכול לעזור לי, הא?"
"ניסית טיפולים?"
"שני אשפוזים במוסדות פסיכיאטריים ושני פסיכולוגים. כלום לא
עובד. מקרה אבוד..."
ראיתי בעיניים שלו מעין אדמימות, שילוב של דמעות שנוגבו לא
מזמן וניסיונות גמילה.
"כמה זמן אתה נקי כבר?"
"חמישה ימים... לא כיף... קשה"
"אני יודע אחי, אבל כל הכבוד לך! ותשמע, אגב..."
"אם אתה הולך להגיד לי שאתה פה בשבילי ושמתי שאני רוצתה אני
יכול להתקשר, אני אשבור לך את האף המכוער שלך, אני נשבע..."
הוא אמר, פנה והלך.
"ג'ק! " קראתי אחריו, "מה עם המותק החדשה שלך? "
ג'ק לא ענה, רק הסתובב, נתן בי מבט של זעף ועצב, והמשיך בדרכו
הנעלמת.

שלושה חודשים אחרי אותו לילה, היינו אני ולילי אמורים לחגוג
שלושה חודשים ביחד. החלטתי להפתיע אותה בבית. הכל היה מוכן.
בקבוק של השמפניה האהובה עליה, אריזת שוקולד ודובי בגודל של
סן-ברנארד בריא. משכורת צבאית של חודש שלם, אבל היא שווה את
זה. ידעתי את זה ביום בו התעוררתי לידה, הבטתי עליה ישנה,
והבנתי שזה המראה שאני רוצה לראות דבר ראשון בבוקר מעתה ועד
עולם.
נכנסתי אליה הביתה. הכל היה שקט. שמעתי משהו מחדר השינה שלה, א
תיארתי לעצמי שהיא שם.
והיא הייתה שם. יחד עם עוד גבר שלא ראיתי בחיים שלי. צדקת ג'ק,
זה לא שווה את זה. התאפקתי שלא לבכות. אז הקאתי במקום.
חמש דקות אחרי זה יצאתי מהבית. חשבתי שיהיה הגון מצידי לתת לה
שהות להסביר, אבל ההסבר היה צולע מכדי שאחוש צורך לחזור עליו.

יצאתי מהבית בלי לילי, בלי אהבה, ובלי שום רצון לחיות. ידעתי
שרק אדם אחד יבין אותי במצבי הנוכחי.

"יש לי בדיוק את הדבר בשבילך" אמר בג'ק עם חיוך מוזר, "משהו
חבל על הזמן!"
"ג'ק, אתה יודע שאני לא משתמש..."
"אף אחד לא אמר לך להפוך למשתמש! קח פעם אחת, תעבור את הלילה
הראשון, הלילה הראשון תמיד הכי קשה... "
חשבתי על זה. הרגשתי כל כך רע, עד הבנתי שאין לי מה להפסיד.
ג'ק שלף מהכיס שלו מזרק.
"ג'ק! "
"אל תדאג אני אומר לך! זה הכל בהשפעה... ההשפעה שונה יותר
וטובה יותר כשזה ישר לוריד... יגיע לך ישר למערכת, יירפא
אותך".
ג'ק לקח בקבוקון ובו נוזל שקוף, הכניס את המזרק, מילא אותו,
והושיט לי אותו.
"חכה שניה, אל תזריק עדיין". והוא הוציא מכיס אחר של המעיל
רצועת עור וקשר לי אותה על היד, כמה סנטימטרים מתחת לכתף. "ככה
זה יעבוד יותר טוב, ככה זה יירפא את הכאב"
לקחתי את המזרק, הבטתי בג'ק שוב, והזרקתי. דקירות של מחט אף
פעם לא הפחידו אותי, אבל הפעם הרגשתי זיעה קרה. לא כל יום אתה
מזריק פעם ראשונה.
הרגשה ממש מוזרה. הרגשתי עייפות מוזרה נופלת עליי. עייפות לא
טבעית.
"ג'ק... מה קורה...??"
"אל תדאג" הוא ענה בחיוך. ראיתי אותו משליך את הבקבוקון
לרגליי. גולגולת שחורה חייכה אליי מן התווית שהייתה עליו. "זה
מרפא..." הוא אמר, והתחיל ללכת.
היה לי בדיוק זמן לראות אותו פונה אל עבר הבניין של לילי, נשכב
ליד דלת הכניסה, ומצית לעצמו סיגריה שנתתי לו בדיוק לפני.