אבא שלו היה מוכר של מכשירי חשמל, בעיקר מכונות כביסה. אמא שלו
הייתה עקרת בית "עובדת פה בשבילכם, שעובדים בחוץ בשבילי"- כך
נהגה לומר.  היא תמיד חשבה שהיא תתחתן עם גבר נאה וגבוה,
ועשיר. מאוד. שיעבוד בעסקי הנפט- ולא בארץ, בטקסס.  מזמן היא
ידעה שבחיים לא ימצאו פה נפט, היא חשבה שהיא מין מגדת עתידות
כזאת. היא הייתה בטוחה שהבנים שייוולדו לה יהיו גבוהים ונאים
ויעבדו בחברה של אבא שלהם ויחפשו נפט בכל אמריקה וירכבו על
סוסים בשעות הפנאי שלהם ויבזבזו מיליונים על  מכוניות ספורט
ונשים יפות. כן היא הייתה מכורה לדאלאס, האמא של אופרות הסבון.
אבל היא חשבה שזה עוד בסדר, "לפחות זה לא אנטונלה" הייתה אומרת
לעצמה כשחשבה על זה לפעמים, כי היא לא מבינה מילה בספרדית
וללמוד לא היה לה כוח. לא בגילה לפחות. בעלה היה חוזר מהעבודה
עם הסיטרואן של החנות. היא שנאה את הצבע של האוטו, לבן. זה היה
בעיניה פשוט, לא מיוחד. תמצית חייהם העלובים " למה לא לקחת
אדום?" שאלה את אבא שלו מזמן, חושבת על אותן מכוניות עם גג
פתוח שנוסעות 200 קמ"ש בלי למלא דלק אף- פעם. לא היה לה בכלל
רשיון. היא הסבירה לעצמה את זה שבטלוויזיה היה יכול להיות לה
נהג. בשעות הפנאי היא הייתה יכולה ללכת לאורווה ולבחור לה איזה
סוס לאחה"צ של רכיבה בחווה. אבל היו לה סידורים לעשות- לשטוף
את הרצפה ולנקות את השולחן ואחר כך להכין אוכל לערב. סינדרלה
מזדקנת שחיה בתוך הכאב של עצמה, מתייסרת מכל דקה שעוברת
במציאות שבה חלומות לעולם אינם מתגשמים. עם סיטרואן לבנה
בחנייה, ומשכנתא לשלם, וכמובן היו הילדים.
הילדים שנולדו לה מעולם לא עברו את המטר שבעים וקצת. אחד מהם
למד משפטים, רק כדי לעזוב באמצע ולברוח להודו להתבודד על איזה
הר של מסוממים. הבן השני היה כדורגלן בקבוצה מליגה ג' ולא
הצליח לגמור את החודש כי הוא בזבז הכל על חובות שהיו לו עוד
מהיסודי. היא לא חשבה שיצא מהם משהו, אבל היא אהבה אותם, קצת,
אבל גם זה משהו.
האבא לא היה מספיק חכם כדי להבין את זה. הוא חשב שהיא מאושרת,
הוא היה שמרן. בית ואוכל חם אחרי העבודה תמיד סיפקו אותו והוא
לא היה מעוניין ביותר מזה.
כשנולד הבן השלישי, היא הייתה מאושרת, היא קראה לו בובי, כמו
ההוא המוצלח מ"דאלאס". האבא לא הסכים לשם כזה, "זה של גויים
ואני לא מוכן שלבן שלי יהיה שם כזה, בובי ליפשיץ." זה גם לא
נשמע לו טוב "אני חושב שזה שם מכוער", אמר. הוא היה מיושן. היא
הסתפקה בבנימין, שזה נראה לה כמו הגרסה הישראלית של בובי.
אמנם לא היה גבוה כשגדל אבל היה נאה ושנון. כשהרוויח את
המיליון הראשון שלו בבורסה הוא רצה לקחת אותה לארוחה במסעדה
בלי אבא שלו. הוא ידע שהוא לא מבין.
"אמא, הרווחתי היום מיליון שקל. מיליון שקלים חדשים!!, אמר
וחיוך ענק היה על פרצופו. "לבן שלך יש מיליון שקל, מה את אומרת
על זה?", שאל.
"בנפט  היית מקבל יותר. וגם היו לנו סוסים בבית", ענתה.
ליום ההולדת החמישים ושבע הוא קנה לה סוס קטן, פסל זכוכית
שנשבר אחרי יומיים כשאחיו שיחקו "מסירות" בסלון.
בנימין ליפשיץ- בובי יואינג, החלום האמריקני המזדקן.