אני רוצה לבטא את עצמי, אך מוצא את עצמי חסר יכולת לבטא את
הכאב, הסחיפה, האהבה הנכזבת, חרדת הנטישה שאני סובל ממנה.
התיסכול הוא כה גדול, שאם אשפוך אותו לים הים יראה כשחור באור
שמש בהירה.
כל כך כואב לי מאז שעזבת, האמנם אני חי, קיים, ממשיך בשיגרה
המתבקשת, הולך עם הזרם? הייתי עם הרבה אחרות אחרייך, אחרות
שנועדו לעמם את הכאב, שנועדו לגרום לי לשכוח. אחח זיכרון מקולל
הוא, הלוואי והייתי שוכח ממך לחלוטין, אז היה לי קל. אבל אני
אוהב אותך, אני כל כך אוהב אותך שאני יכול פשוט למות. האהבה
שלי לעולם לא תדעך, את היית ואת עדיין הכל. אני רואה בעיניי
רוחי את איך שהיית מסתכלת לי קרוב-קרוב בעיניים, לוחשת לי
מילות אהבה, לוחשת לי מילות זימה.
אני מת מבפנים כי אין לי אותך. אני מת מבחוץ כי הרצון שלי גובר
על המציאות. החלומות שלי הם את, הפנטזיות הכמוסות שלי והמחשבות
האפלות שלי יחדיו, את בשנית.
אני רוצה ממך הכל, אני רוצה אותך שלי, אני רוצה אותך לעד, איתי
יחד.
חיי סביבך כמו חולות הזמן. השעון שמתקתק לאט לאט, הזמן שמחליף
תאריך אחרי תאריך. יום עובר ואחריו עוד יום, ואני חש בבדידות
שלי בלעדייך. מחבק את הבדידות הזו, כי הבדידות הזו מזכירה לי
מי אני, מזכירה לי שאני זה את, שאת ואני נועדנו זה לזו. אני
ואת ביחד, זה העולם שלי.
את נמצאת בתוכי בכל יום בראשי, בליבי, בעצמותיי ובדמי.
את נמצאת איתי בכל רגע, מחשבות רצות אחת אחרי השנייה, זיכרונות
שפעם טעמם היה מתוק, והיום מהולים בטעם מר של אכזבה ובדידות.
אני אוהב אותך!!! למה אינך רואה את זה? למה אינך מסכימה לקבל
את אהבתי???
אני רוצה אותך איתי, לא רוצה אחרת. אני רוצה להתחתן איתך, אני
רוצה אותך לעד.
בין אם כן ובין אם לא, את שלי, לעד ולתמיד. לא אתן לאחרת למנוע
ממני להיות איתך. אם לא במציאות אז בחלום, בפנטזיה, בשנתי. |