"בערבך הדאוג, בחדרך העני
אעבור בו בערב כחוט השני..."

גברת אדם נכנסת בשקט לחדר. הביאה לי את המשכורת החודשית ויצאה,
אין בינינו שיחות ארוכות, ובעצם.
עם גברת אדם מבטים יש לי, לעיתים מבינים, לעיתים שקטים.
אמפתיים. מדי פעם היא מניחה גם שמלה ישנה של בתה, אני מקצרת,
גוזרת, מצרה ומרחיבה ומרגישה כמו אחת מהן פתאום. בגד חדש, מצב
רוח חדש.
לעיתים אני רואה אותן מבעד לדלת הזכוכית. ממהרות, צבועות בשמש,
מחזיקות שקיות ותיקים ותקוות מתפזרות לידן. כאלו הן כמו מסרט,
רחוקות ממני. במהירות אני מחזירה את עיניי, המבט אליהן מוציא
אותי מעצמי, אני אוהבת לראות רק את חיי, מבט הצידה יהיה כמו
לעמוד על גג הבית. ממש על הקצה. פתאום אפשר לקלוט כמה גדול,
כמה עוד יש, כמה אתה. עיניי מסתבכות עוד רגע וחוזרות אל הבד,
כאן אני. הן שם. ככה.
גם אז היה ערב כזה. יצאתי מהחנות בצעדים מהירים, כבר חשוך היה
וקריר. בתחנה הישנה חיכיתי לאוטובוס, מדמיינת את המולת היום
שחלפה על פי הרצפה. שפשופי נעליים, עקבים דקים, נעלי עבודה
כבדות נסחבות על הרצפה משאירות אחריהן שובל ארוך שמעיד על
בעליהן.
כרטיס אוטובוס זרוק.
נדמה שאני לא זוכרת את התקרבותו. בשקט הגיע ובשקט יצא ובשקט
הוא מטפס בי מאז. גבוה, צנום, ביישן הגיע. במדים הגיע. הליכתו
מהירה ומבולבלת, עיניו רצות בין מספרי האוטובוס, נאבדות,
חוזרות, מביטות אחורה ושוב. "את אולי... מספר... 14 לצפון".
כמעט היה קשה לי להוציא אותן. את המילים. לא בגללו, בגלל שזמן
רב כל כך שתקתי. מבלי משים שתקתי. דיברתי בפנים ולא חסר לי.
בכלל. בשקט יצאה המילה הראשונה, כמו מילד ואחר כך מילים יצאו.
"זה כאן. 14. זה כאן לשם, לצפון, כלומר". אירוע הדיבור לא נראה
שהרשים אותו במיוחד, ואני התפעלתי מעצמי.
מדברת באומץ לזרים.
כפתור-כפתור, חלום-חלום אני רוקמת, בעדינות מיוחדת, את עיניו.
לולאה כפולה, חרירים עדינים בבד הירוק, את ריסיו השקופים-כמעט
אני תופרת אל החולצה. ידי מקפלות ומלטפות את עצמות לחייו,
הגבוהות, העדינות, המתביישות. אור צהבהב בחדר, נופל על הבדים
ומכהה את צבעם הצבאי כל כך, הלאה אני שולחת את חלומותיי אל
עולמם העצום של אנשי הזיעה והפחד. מחשבותיי השקטות יותר
מתלבשות על גופותיהם. קטן לי החדר, עיני מטיילות על החלונות
שלא שם.
ממשיכה אני ותופרת. תופרת את ידינו זו לזו. ברחוב אנחנו
תפורים. מהלכת לצידו. ידי רועדות מהתרגשות על הבד ו
החוט
נשלף מן המחט.
בשקט אני נושמת מעט, נרגעת, עוצמת עיניי ומחזירה את החוט
במיומנות למקומו ואת ראשי למקומו.
הוא התיישב לידי, נסער, מעלה מבטו ומחזיר אל השעון ושוב. לפתע
העיף מבט לעברי, נעצתי בו כנראה. רגילה הייתי כל כך להתבונן
בהן מבעד לדלת, לא מזוהה, רואה ואיני נראית ופתאום. "מה? את
מופתעת. השעה בוודאי נראית לך מוזרה. לא, אני פשוט חוזר הביתה,
הודיעו לי ברגע האחרון. ככה זה צבא, את מבינה? בטח עוד לא
התגייסת. בת כמה את בכלל?" דיבורו מהיר, שוטף, נעים.
חיוך גדול נפרש על פניי, מספרים רצו בראשי, בת כמה היית רוצה?
אני בטח נראית לך קטנה. אכן. קטנה אני. אך במספרים. בטח היית
נבהל.
"17".
"ומה את רוצה לעשות בצבא?"
המשכנו ככה לדבר. אני דיברתי. שקר הוליד שקר והוא התמכר ושאל
ותיחקר.
קולו של האוטובוס הקפיץ את ליבי, לו יכול היה ליבי לצאת מקרבו
ולעצור אותו, כמעט צעקה יצאה מגרוני - חכה! כמה זמן שלא. ואולי
בכלל לא. והנה.
קולות חניה, אורות קדמיים חזקים מסנוורים את עינינו.
המדים עומדים שקטים בערימות, כמו מאזינים לרחשי ליבי, החדר חם
ודחוס ומוכר. אור עדין, נעים, נח על הבגדים. תמיד נדהמתי
מתגובותיהם של אנשים הפוסעים לחדרי, כיצד הם נבהלים מן החשיכה,
תמהים על עבודתי המדויקת בחושך שכזה. הם אינם יודעים - עינינו
מתרגלות אל החושך, נהיות רגישות יותר. אישונים מתרחבים. מיקוד.
חוט בד קשר חוט. והחושך כמה הוא נעים.
חיים של חושך אני חיה. מתוך החושך אפשר להעלות אור.
חולמת אור אני, מדמיינת ותופרת.
מכנסיים ארוכים, תפירות ארוכות, הרים מושלגים, תמירים, ריח
החורף, מעילים ועור אדום. לובנו האציל של השלג מלטף את עיני,
הרוח הנעימה מרגיעה בי וסוערת, מחניקה וממלאת אוויר. תפירה
ארוכה, ממושכת, כמו הטיפוס. כמו הנשימה.
כפתורים, תפירות קטנות ומדוייקות, מחט יוצאת ונכנסות ויוצאת,
טיולים ברחבי פריז. חנויות. אנשים. נעליים. אדומות, סגולות,
גבוהות. יוצאים והולכים אנשים וצוחקים ומעשנים.
כמו כל יום אל החנות נכנס שלומי, לא ניתן להרגיש בו. נכנס ויצא
כמו משב רוח. שקט, צנום, ג'ינג'י. סתמי כמעט. מביא חוטים,
בדים, לוקח אשפה ויוצא. בשקט הוא נכנס לחדרי, עיניי לעיתים
עולות להבעת שלום קצרה ולעיתים ממשיכות לנוע באיטיות על הבדים.
פניו מתמלאות אודם למראי, ידיו תופסות במהרה את שקיות האשפה.
לעיתים הוא מתעכב שניות מספר על תפירתי. פעם אף שאל בשקט מהוסס
כיצד זה שראשי לעולם אינו שם, אך ידיי. חייכתי על מנת שילך.
שילך כבר. נוכחתו הפריע לדמיוני ומבטיו מביכים.
עלינו על האוטובוס, כל אחד לבדו. הוא עולה ואני במבטי עוקבת
אחריו. כמה מתורגלות עיניי, פרטים רבים קלטתי. החגורה שנסגרה
במהירות וכעת תלויה ברשלנות על אגנו, ההליכה הכפופה-מעט של
גבו, חגורת הנשק שאינה מסודרת כיאות, יוצרת לחץ על כתפו
השמאלית.
הוא התישב בכסא וסידר את נשקו.
בבושה עברתי לידו, איני יודעת היכן להניח את עיני, מחפשת ללא
מנוח משהו לעסוק, בו רק שלא יבחין. כאילו ההתרגשות צועקת
ממני.
והוא. "בואי, שבי לידי, שלא יהיה משעמם". רגליי קרסו עליי.
ירכי נגעה בו ורעד בגופי, לא מוכר, מפחיד. רק לחזור רציתי,
הביתה רציתי.
גברת אדם נכנסה נרגשת, עיניה שמחה ופניה דאגה. עיניי נבטו אליה
מהבד, כמה קשה לבלוע פני אדם בעיני אחרי שעות של.
"שלומי. הוא מתגייס", תמיד המעיטה במילים וגם הפעם. הנהון
בראשי, אכזבה בעיניה. "הוא מתגייס, שלומי, השתדל מאוד להעלות
פרופיל והוא מתגייס לחייל התותחנים". ליבי מתחנן שתלך - עיניו
של אורי תיכף יעלמו מזכרוני ושלומי. הוא. הוא לא.
בכבדות היא לוקחת כיסא, מתאמת את גופה הגדול לחדרי הקטן
ומתיישבת מולי. נוכחותה מכבידה עליי. מאיימת מעט.
"יש לי סימפטיה אלייך, לא כל כך ברור לי למה, אבל משהו בך נדמה
לי נכון, אמיתי, טהור, כמו נלקח עכשיו מהשדה. לא מעובד".
מחשבותיה מתגלגלות בפיה ועיניה נעלמות באויר החשוך. חיוך קטן
מתפשט על פניי, חדרי סוחף החלומות פותח הלבבות. מחשבה נעימה.
"בכל אופן, מה שהתכוונתי - לפעמים אבל אני מרגישה שאין לך שום
מגע, כלומר, שאת לא רוצה. זאת אומ... את פשוט לא מדברת, לא
מגיבה, רק מביטה לפעמים ואני פוחדת עלייך. מה יהיה כשתעזבי?"
דיבורה המשיך אך ליבי כבר נקרע בתוכי, התהפך, תחושת הבחילה
גאתה בי. זזתי קדימה ואחורה כמתפללת, ראשי כבד עליי - סובבתי
במהרה את ראשי והקאתי בכבדות על הרצפה .
כל הנסיעה ישבנו ככה, רגליי מפוחדות, עיניי בורחות אל ירכיי
כאילו שם יהיו בטוחות יותר, והוא נרדם בכבדות על מסעד הכסא.
זכרון פניו מטושטש, עיניי פחדו להתבונן בו, להזיז את ראשי,
לגעת בו במבטי. בושה התפשטה בי. הגענו אל התחנה המוכרת, ירדתי
במהרה ורגליי נשאו אותי אל ביתי. בריצה, נדמה לי.
דמעות חמות ירדו מעיני. דמעות של אושר. כמה פחד גאה בי איתו,
המגע הזה. ירכיי. ישבתי מתחת לבית מה שנדמה כזמן ממושך. ארוך,
איטי ומרגיע. ומאז, געגועי לפחד ההוא רודפים בי.  
לעזוב. נדמה כי לעולם לא חלפה המחשבה בראשי, כאילו אהיה שם
לעד. חדרי החשוך, המדים ומכונת התפירה הישנה. גברת אדם טרחה
סביבי, מנקה, שואלת לשלומי, משכיבה. כאב בטן חד דקר את בטני
שוב ושוב. אין מחוץ לחדרי.
כאן זה.
אחרת.
נלקחתי אל החדר הראשי, אנשים רבים, לקוחות, כאב הראש כמו התגבר
והתגבר, סחרחורת ובחילה וכאב חודר-עצמות בבטני.
משב אויר נעים, הדלת נטרקת, עיניי מטפסות בקושי רב. שלומי.
מיד נפנה אליי, אינו אומר מילה. לוקח בידי ומחזיר אותי לחדרי.

כמה נעים.
שקט.
חושך.
"חכי פה". כאילו שיש לאן לברוח.
דקות חיכיתי ואולי שניות. ריח דק עמד בחדר. שאיפה כבדה, עמוקה
- ריח חזק ממלא את ריאותיי. עיני נפתחות באיטיות למראה סלסלת
התפוזים. כתום חזק. מרענן, כאילו הילה של אור סביבם. "קטפתי
לך. תפוזים. איזה ריח. המרפא להכל". הכאב התעמעם ולאט חדרו
מילותיה. מתגייס. חוזר מאוחר באוטובוסים לצפון. חודר אל עולם
אנשי הזיעה והפחד. איזה אומץ. ואני, לעולם לא הייתי. לא הייתי
מעזה.
"פחדנית אני, שלומי. תתרחק".
"את היחידה האמיצה פה. לא מפחדת מעצמך".
"מה יהיה איתך, שלומי, אה? מה יהיה?" חיוך עדין עלה על שפתיי
וסומק מילא את פניו.