זה היה הפירסום שהרס אותי.
או יותר נכון האי-פירסום.

אני יושבת בבית וקוראת עיתון, בכל מקום מופיעים אותם אנשים
אנונימיים שבדקת טלויזיה אחת הפכו למפורסמים.
אנשים אנונימיים שבאותה דקת טלויזיה הפכו להיות מכלום
לדוגמנים, מנחים, שחקנים, זמרים וכו' (היום אתה גם יכול להיות
כולם ביחד).
ובשביל זה הם לא היו צריכים לעשות כלום! פשוט כלום!
אני קוראת עליהם ופשוט מקנאה.
רודריגו גונזלס, למשל, נזרק מהוילה של שרון אבל לאף אחד זה לא
הפריע להפוך אותו לכוכב בין רגע.

אני חושבת שפשוט קינאתי כל כך, אני גם אנונימית וגם אני רוצה
לפרוץ.
לא איכפת לי אם להיות דוגמנית או שחקנית או מנחה, בזמננו זה
אפילו אותו דבר.
אבל האי-פרסום הזה פשוט הרס אותי ואת החיים שלי.

סטיב פרנקל, למשל, היה כמעט כמוני, לפני שלקחו את החיים שלו
והפכו אותם לסדרה.
אני מודה, אני לא חושבת שהייתי רוצה שיעשו מהחיים שלי מתיחה.
אבל רציתי את הפרסום הזה!
רציתי להפוך יש מאין, להפוך מאנונימית למשהו, למוכרת.
רציתי ללכת ברחוב ושאנשים יזהו אותי ידעו מי אני.
ואותו רצון לפרסום, זה מה שהרס אותי.

לא רציתי להישאר אנונימית לנצח, חיכיתי כל החיים לרגע שבו השם
שלי יופיע בעיתון מתחת לתמונה.
אבל אז הבנתי שאם אני אמשיך לשבת ולחכות, שום רגע לא יגיע!
ידעתי שאני צריכה לקום ולעשות משהו!
וזה מה שהרס אותי ושהרס לי את החיים.

לא התכוונתי, אבל זאת הדרך הכי פשוטה שהיתה לי להתפרסם מהר.
אבל לפחות זה עזר.
עובדה, הופעתי בכל העיתונים היומיים ואפילו במהדורת החדשות.
אין מישהו שלא שמע עליי ועל ההורים שלי שנרצחו באכזריות.

אולי אחרי שאני אשתחרר, אני אמצא עבודה בתחום הבידור, הרי אני
כבר מפורסמת ואנשים מכירים אותי, אז נראה לי שיהיה לי יותר
קל.

ככה זה בעולם הבידור, לא? אחרי שמתפרסמים אפשר לעסוק בכל
התחומים שקשורים לבידור.