זה היה היום האחרון שלי שם.
ישבתי על הספסל שלי מול התמזה ופיזרתי חתיכות מהקשה של הפיצה
שאכלתי קודם לברבורים ששטו מולי. הבנתי שיעבור זמן רב עד שאהיה
פה בפעם הבאה.
ישבתי וחיכתי שמשהו יקרה ומעט הופתעתי ששום דבר מיוחד לא קרה.
בכל זאת , לונדון...
הייתה זו כבר שעת דמדומים והרוכלים על הגשר הסמוך כבר החלו
לארוז את המזכרות המצועצעות שלהם. אני המשכתי לשבת ולהביט
בברבורים.
כשכבר קמתי ללכת פנה אליי אחד הברבורים בקול אנגלי-ברבורי
שכזה: "סליחה, אתה יכול אולי לגלגל לי סיגריה?" ביקש. "פשוט
אין לי ידיים, אתה יודע..." הסביר בחיוך מתנצל.
גילגלתי לו סיגריית "דראם" דקיקה והסתובבתי לכיוון תחנת
ווטרלו. מאחורי שמעתי את הברבורים מעבירים עליי צחוקים על זה
שאני תייר אבל לי זה לא הזיז. זה היה היום האחרון שלי ורציתי
שהוא יהיה הכי יפה בעולם, בלי שום הפרעות.
עליתי על הרכבת לסאטון ולאט-לאט ראיתי איך מרכז לונדון נמוג
ומתרחק ממני לטובת גיטאות הלבנים האדומות של הפרברים. מולי
ישבה ילדה שמצצה סוכריה על מקל. עשיתי לה פרצוף והיא החזירה לי
בפרצוף משלה. כך המשכנו עד שהרכת עצרה בסאטון.
כשהגעתי לבית היה כבר חושך והרחוב המה ורעש משתייני הערב
שמילאו את הפאבים הרבים עד אפס מקום. עליתי במדרגות ונכנסתי
בשקט לבית.
מצאתי אותה ישנה על הספה, נוחרת קלות. יפה.
התיישבתי לידה והזזתי קצוות שיער חומה-אדמדמה מפניה. היא זעה
קלות ומילמלה משהו במבטא אנגלי מסוגנן וחייכה חיוך אנגלי. לא
הצלחתי להבין אם היא ביקשה שאחבק אותה חזק ולא אלך, או שאכין
לה נקניקיות מטוגנות עם ביצה.
התכופפתי לעבר פניה ולחשתי לה, כמעט בלי קול: "אני נוסע, אני
חייב לנסוע. אני לא יודע אם אני אחזור."
היא המשיכה לישון ולחייך את החיוך האנגלי שלה, ואני קמתי
והוצאתי מהארון את התיק שהכנתי כבר מקודם והלכתי לחדר כדי
להזמין מונית לגטוויק.
כשירדתי למטה המונית כבר חיכתה לי. סגרתי מאחורי את שער הברזל
והבטתי בפעם האחרונה על הבית.
על גדר הבטון שלידי עמד חתול שמן ושעיר, וכשעברתי על פניו
בדרכי למונית הוא הפטיר לעברי במבטא קוקני כבד: "you'll be
back 'mate". אחר כך הסתובב ועינטז לו בחזרה לתוך החצר.
חייכתי לעצמי, נכנסתי למונית ונסעתי לשדה התעופה.