הלכתי שם, בשדה הקרב. כדורי אש ניתצים מכל עבר אבל לא היה אכפת
לי, באמת שלא. הייתה לי מטרה.
זאת הייתה היא, או בהחלט זאת הייתה היא. אבל הדרך אליה לא
הייתה פשוטה בכלל, היא הייתה רצופה מוקשים, להבות אש מבעבעות
והרים של הרים של הדבר האפל ביותר, החשוב ביותר והבהיר ביותר
בתולדות האנושות - הפחד.
הרחתי את הפחד, ממש כמו הכלבים. אומרים שהכלבים מריחים את הפחד
- הם צודקים - אני מריח את הפחד שלי כל יום, היא יושבת במרחק
קטן ממני וכל הזמן מפזרת את הפחד. לא שלה, שלי. וזה מה שבעיני
מעצבן במיוחד, כי אני מבין שאתה יכול לגרום לאחרים להריח את
פחדך שלך אבל לגרום לאחרים לפחד? כנראה שדוגמא אחרת מהטבע
תדגים את הרעיון - אתו צבי שכבר אינו עופר יותר אך עדיין אינו
צבי בוגר, בדיוק בשלב שבין החסות של הוריו לבין העצמאות
המוחלטת - לבד לגמרי בעולם. אני חושב שכשאני מריח אותה, מרחוק
(לא בהכרח את הבושם שלה - מספיק לי להביט בה מרחוק כדי להריח
את הנוכחות שלה) אני כמו אותו צבי, שנהנה מדשא רענן עם טל צח
עליו והרוח מנשבת על עורפו. ואז לפתע הרוח משנה את כיוונה והוא
מבין, כך משום מקום, שהנמר אורב לו והוא קרוב הרבה יותר ממה
שכל אחד יכל לצפות. הפחד הוא עצום.
אתם יודעים מה עצוב אבל? אני לא יכול לברוח, אני כלוא, ממש כך,
פיסית ונפשית כלוא ונעול להתמודד עם המאניה הזאת עם הפחד האדיר
הזה שעומד לו בצד וצובר תאוצה כמו שליבי צובר תאוצה למשמע קולה
כשהיא צוחקת כשהיא בוכה. ורק אז. רק במצבים האלה, המזוקקים כל
כך אפשר לעמוד על טיבו של אדם. והאל היטיב עימה, אם יש כזה, כי
אם בעבר חשבתי שאלוהים הוא גנרל ענקי המשקיף מעלינו, ומשגיח,
הרי שהתקדמתי לראות אותו בקשת שבענן ואז בקשת שבשלולית ואז
בעצם בכל הדברים הקטנים ואז בנו ואז - בה. אבל אני יודע שהוא
לא בה וזה מטריף אותי לגמרי כי הכל מתמוטט לעזאזל הכל מתמוטט!
והמדהים הוא שאני בקושי יודע עליה משהו - אני חושב שיש לזה חלק
בכך, בקסם אצבעותיה המטופפות על קימוריה, על מיתרי ליבי. תסלחו
לי אם אני גולש מעבר לפוליטיקלי קורקט לווידויים בהם מדברים על
רגשות. אני מדבר גם על תחושות באם תרצו ובאם לא. אני מדבר על
כך שכשהיא מגיעה הבחור הטוב מלמטה לא מצדיע למרות שהוא יכול כי
בראש זה לא עובד. כי יש אותה פעמיים - האחת התמימה והטהורה,
שפשוט בא לי "לקדש". והשנייה הסוטה החרמנית שאני מרגיש ויודע
שבקצות אצבעותי אביס אותה ואעלה אותה לעולם שבו היא ראויה
להיות ואני מסוגל לכך - ואוהב את ההרגשה. אני אדם לא תקין
לחלוטין, אני יודע - הייתי יכול לשאול "אבל מי כן?" אבל מסביבי
מרביתם כן, וזה עצוב לנו שהגענו למצב הזה. ובראש שלי כבר אמרתי
יש שתי "היא" וההיא אלת המין תתן לי הנאה לא בכך שתענג אותי -
כוחי יהיה נעוץ בכך שתשוקתה תהיה בידיים שלי. וכאן בא הקטע הלא
תקין למראה - אני נהנה מכך שהיא נהנית, מכך שהיא שהשערות על
עורפה סומרות, מכך שהדופק הII, ליד צווארה והדופק הIII, שאני
לא יודע אם כולם מכירים אותו ואם לא אז חבל כי כל מקום שבו יש
דופק הוא מקום שנותן לי כוח. (למי שתהה אני מדבר על הדופק
מאחורי ליד האוזן, חייבים להיות שם כדי להבין אבל אצלי
האינסטינקט הטבעי פשוט מוביל לכך) - וכל הרבה מקומות של כוח!
ואני מרגיש התעצמות נפש (מה זאת התעצמות נפש? הנשיקה הראשונה
היא כזו - אם עושים אותה נכון. הלשון היא אבר נחמד, אבל
השפתיים הן השער. השער לפעמים חשוב יותר מהממלכה עצמה - כי אני
בנשיקה הראשונה שלי הייתי צעיר וממש רציתי לדחות את הקץ
(מנקודת מבטי היום מטורף לחלוטין אבל..) עוד טיפה להישאר בחלל
התקווה למושלמות, פרפקציוניזם של נשיקה, אני אפילו ביקשתי,
במילים המבישות לעיל "משחק מוקדם" מאותה בחורה אומללה שכל
רצונה הייתה נשיקה. וכבר אז הסתבר שהאינסטיקטים החייתים פועלים
כשורה - כל דבר ידע את מיקומו - הרגליים שהשלימו בקפידה את
מיקומו העיניים שנעלו את שלה, ובעוד שיד אחת החלה להזדחל
מהזרוע עד לחלק הפנימי של מפרק ידה ומשם לכף ידה, היד החזקה
כיוונה את ראשה אך באותו זמן עברה על דופקיה (הII והIII) ומעלה
לעבר מצחה בסיום - והמשחק המקדים היה נשיקה טהורה - איחוד של
שפתיה הכמיהות עם שפתי האיטיות (כשום ידעתי כבר אז כי או
שהולכים בוולגריות מוחלטת או בעדינות מגרה ומרושעת למדי - על
הסף אך לא בו) הרגשת העילוי כאמור (גם הרגשה כאילו כל הפרפרים
בבטן החליטו להתאחד בחזה ולהציף את הגוף בפיצוץ גדול וגם עילוי
נגד כיוון המשיכה שהוא חלק מהעסק) ואז הנשיקה עצמה, שהייתה
סתמית ממש בהשוואה להקדמה הפנטסטית שתלווה אותי עוד שנים
רבות.
אולי העובדה שבטרם גילי (והייתי צעיר למדי, לפחות לפי דעתי,
בקושי 12 מלאו לנער) עברתי חוויה שאנשים בוגרים לא חווים בכל
ימי חייהם, של היכולת לעצור, להאט ולתת לנשיקה חיים משלה של
קבלה ונתינה (ועכשיו כבר אחרי הנשיקה הראשונה) - של שכרון הכוח
של הידע, שבו שוב אוכל להביס כל אחת, בכל זמן, במגע ידיי -
גרמה לי לצרה שאני חש עכשיו - אם אני יודע שביכולתי לעשות
דברים שכאלה (וגוף האישה הוא מין פד מגע עצום שבו כל חלק טומן
את סודותיו, שלהגיד לכם את האמת לא הבנתי מה כל כך קשה לפצח) -
לגרום לכל אחד להאדים ולהעלות את קצב נשמתה במגע ידיי במקומות
שנחשבים נקיים - אני חייב לרסן את המגע שלי או שכל מגע ממני
ייחשב מיני. ואז לאן הגענו?
ואז ראיתי אותה. והבנתי - אם אני אגע בה יותר משתי שניות אני
אדרדר, בטוח שאני אדרדר, ללנסות לגרום לה עילוי - והיא הרי
תשים לב שהנגיעות התמימות שלי מבעירות בה אש ואז תיסוג ממגעי -
לא הרווחנו כלום.
אז אני מפחד.
אל תפחדו אבל אתם, זה פשוט לא שווה את זה.
כי אם תפחדו על ההתחלה (ולא כמו אצלי שכבר עברתי את שלב
הפחדנות הראשוני ופשוט החלטתי לפחד מחדש) לא תבינו איך האחר
פועל, איך לתפעל אותו בקלות.
ואולי בזה היתרון שלכם.
אני, כבר לא מגלה שום דבר חדש.
אולי איתה, מי יודע... אבל אין לי אומץ לזה.. אני הרי כל כך לא
קשור אליה, מדברים קצת פה ושם, לא עם הבחורה הפתוחה שהיא ליד
אחרים אלא סתם, "רגיל"...