3 שעות. 3 שעות מזויינות עבדתי על הארוחה הזאת. קמתי בחמש
בבוקר והתחלתי לחתוך, לתבל לטגן, לסדר את השולחן, לקפל מפיות.
הכל היה חייב להיות מושלם. הירקות היו טריים וצבעוניים, הלחם
חם ומדיף ניחוח רענן, הפירות הטריים נוטפי העסיס, והביצים...
אאח הביצים...
לקינוח - היהלום שבכתר: פרוסת עוגת דולסה דה לצ'ה ענקית, בדיוק
כמו שהיא אוהבת.
אחרי ארוחה כזאת היא בטוח תסלח לי. זה היה ויכוח מטופש בכל
מקרה.
ישבתי וחיכיתי שהיא תתעורר.
ב - 8 וחצי בדיוק היא נכנסה, סתורת שיער וישנונית בפיגמה,
התיישבה והתחילה לאכול בלי לומר מילה.
הלחם הירקות והביצים חוסלו תוך דקות מספר.
הפירות נטרפו זמן קצר אחר כך. לעוגה כבר לא היה לה כנראה
מקום.
"בתיאבון" אמרתי.
היא לא ענתה רק ירתה בי מבט אפל ותוקפני ודחפה עוד טוסט עם
גבינת שמנת וזיתים לתוך הפה.
"יוני" אמרה בפה מלא "אני רוצה להיפרד.
שתקתי.
"נמאס לי מהשטויות שלך. נמאס לי! אתה ילד קטן ומטומטם" זרקה
אלי, פרורים של לחם נושרים מזווית פיה.
לא הגבתי.
"ואתה יודע מה הכי מרגיז אותי? " (עוד ביס בפלחי האננס הטריים
שלקח לי שעה למצוא ברמת גן ב 7 בבוקר ) " אתה לא משקיע בי. אתה
זורק עלי זין."
"פשוט תיקח ת'תדברים שלך ותעוף לי מהבית."
"סבבה" עניתי.
קמתי בכבדות מהכיסא. "מה עם העוגה?" שאלתי.
"אני לא רעבה" היא ענתה.
לקחתי את העוגה, נתתי ביס ואת השאר דחפתי לה לתוך הפרצוף.
"חבל" אמרתי "היא ממש טעימה".
יצאתי מדלת הבית מתחמק בשניה האחרונה מצלחת שנזרקה לכיווני.