הוא ואני היינו ידידים ממש טובים. סיפרנו אחד לשני ממש הכל. זה
היה ממש מגניב כי הוא יכל לשאול אותי כל שאלה וככה גם אני, לא
משנה עד כמה היא הייתה מטומטמת או שאלה שפשוט לא שואלים כי זה
חוסר טאקט. היינו כנים אחד עם השני עד הסוף גם אם זה כאב.
חלקנו את ההתאהבויות, האכזבות, הצרות והבעיות. היינו יושבים
ומדברים שעות על גבי שעות או סתם יושבים ושותקים כי כבר נגמרו
כל המילים.
אחרי בערך שנתיים של ידידות משהו התחיל להפריע לי, משהו לא היה
כמו שהיה בפעם. זה התחיל בקטן ולא היה כל כך מורגש בהתחלה.
כשהייתי מסתכלת מסביבי משהו היה נראה לי מעט לא במקום, אבל לא
יכלתי להגיד בדיוק מה. ככל שעבר הזמן זיהיתי את מה שהפריע לי,
בחדר איתנו היה פיל. זה היה נראה לי מוזר שיש פיל בחדר, אבל לא
חריג. תמיד כשהיינו ביחד שנינו, אפילו עם עוד אנשים בחדר, הפיל
היה שם, תמיד חוצץ בין שנינו. אני לא יודעת אם הוא שם לב לפיל
, אבל איך אפשר לא לשים לב לפיל? אם כן ואם לא הוא לא אמר מילה
על הנושא וגם אני לא. כשהיינו ביחד, והפיל איתנו בחדר, מבטנו
היו מצטלבים מידי פעם. כשזה היה קורה שנינו מיד היינו משפילים
את ראשינו. אבל המבט שעבר ביננו, השבריר שניה הזה, היה אמור
להגיד את הכל, אבל לא אמר כלום.
רציתי לצעוק אליו "אתה לא רואה אותו? את הפיל?" וחשבתי על
להגיד עליו משהו ,אבל מה כבר אפשר להגיד על פיל? החלטתי לחכות
שהוא יגיד משהו עליו. הייתי בטוחה שהוא יגיד משהו, תמיד יש לו
מה להגיד. אחרי כמה זמן לא הייתי בטוחה אפילו שגם הוא רואה
אותו, כי גם פקפקתי בעצמי שאני באמת רואה אותו.
אנשים, ובעיקר החברים שלנו, היו מסתכלים עלינו במבט מוזר כשראו
את הפיל בפעמים הראשונות. תמיד הם היו פותחים את הפה כדי להעיר
משהו, אבל שום קול לא היה יוצא. הם היו ממשיכים להביט בנו במבט
שאומר " אתם לא רואים את זה?! זה כל כך ברור ובולט!" , אבל אני
בחרתי להתעלם גם מהמבטים וגם מהפיל.
הפיל הלך וגדל. ככל שהוא גדל כך גם גדל המרחק ביננו, אבל אני
המשכתי לשתוק ולהעמיד פנים שאין ביננו כלום ובוודאי שלא פיל.
בשלב מסוים נפסקו המבטים ביננו והמבטים התוהים של החברים שלנו.
אני חושבת שכל אחד קיבל את העובדה שהפיל נמצא ושאף אחד לא
מתכוון להגיד עליו משהו כי אולי יש מישהו שלא רואה אותו.
החברים שלנו אמרו הכל במבטים שלהם. אנחנו שתקנו והשתקנו את
מבטנו אחד בשני.
שנינו פחדנו להגיד משהו עליו , למרות שזה היה כל כך ברור כי
פשוט אי אפשר לפספס פיל. אבל אנחנו בחרנו לשתוק ולהשאר עם כל
התהיות שלנו וה"מה אם...?" . עד היום נשארתי עם כל התהיות שלי,
אני לא יודעת עם מה הוא נשאר ,ואם בכלל אי פעם הוא שם לב לפיל.
כל מה שאני יודעת הוא ששנינו נשארנו עם השתיקה ועד היום הפיל
מפריד ביננו כי כנראה לא היינו כל כך כנים אחד עם השני כמו
שחשבתי שהיינו. ומה שהיה אמור להיות ברור מאליו וכל כך פשוט
וטיפשי הפך להיות דבר גדול ומעיק , לא שיש לי משהו נגד פילים,
רק כשהם הורסים לי ידידות ואולי גם.... אופס אסור לי להגיד
כלום.