אני כותב כי אני מפחד לומר לך את האמת בפנים. אנחנו, את ואני,
אמנם ביחד, אבל המון זמן לא דיברנו כמו שצריך. את מגעילה אותי.
אני לא מבין איך את לא מרגישה ברתיעה שלי כל פעם שאת נוגעת בי,
באדישות שלי כשאנחנו מתנשקים, בקרירות שלי כל לילה במיטה. יכול
להיות שאת חושבת שזו שגרה, אבל אני מרגיש בחילה. כל מה שהיה
לנו אבד, ואת מתעקשת להמשיך. את רואה עכשיו חדשות בסלון, ואני
יושב על-יד השולחן וכותב. אמרתי לך שאני לומד. זה המפלט שלי,
השקט הנפשי. על כל מקום אחר השתלטת. ואני מזייף את החיים שלי
למענך. את קוראת לי, מפחדת שאני לומד יותר מדי, אבל אני לא
רוצה להפסיק. אני לוקח עוד כמה דקות. מה שהכי מוזר הוא, שאת לא
תעזבי אותי גם אם תקראי את זה. גם אם תדעי שאני מזייף חודשים
איתך. לך לא אכפת. את חיה בהזיה שלך ואני מתאים לתפאורה. עוד
פעם את קוראת לי. כל-כך מתאים לך לחשוב שאם נתכרבל אז כל העולם
ייעלם ואנחנו נהיה מאושרים. זוג אחד בעולם מטורף, כמו באגדות.
כמו שחשבנו אז, כשהכל היה אמיתי. אבל הכל השתנה, ואת אופטימית
מדי בשביל לראות את זה. פשוט מטומטמת. אם לא היית כזאת כוסית,
כבר מזמן הייתי עוזב...