היא הייתה עצובה כזאת, בקושי חייכה.
הייתה מגיעה כל יום בחמש לגבעה, בדיוק כשהשמש המטורפת של חצי
הכדור הדרומי הייתה מתחילה להיעלם.
בהתחלה חשבתי לגשת אליה, להציג את עצמי, אבל היה נראה לי כל כך
לא בסדר להפריע לה.
היא נראתה חלק מתמונה דוממת של אדם וטבע, והרגשתי שיהיה זה פשע
בל-יתואר להרוס את ההרמוניה המופלאה הזאת עם מילים.
כך זה נמשך כמה ימים, עד שלבסוף לא יכולתי להתאפק והתקרבתי
אליה ובשקט התיישבתי לצידה.
היא הביטה בי במבט עצוב וחייכה חיוך עצוב.
אחר כך החזירה את המבט לעבר השמש שהייתה במסלולה הקבוע לתוך
הים והחשיכה את העולם.
ניסיתי לומר משהו, לשאול אותה אם אני יכול לעזור. רציתי לחבק
אותה, אבל המבט שנתנה בי מיסמר אותי למקומי ופשוט ישבנו שם,
תוהה ועצובה, ושתקנו ביחד.
לבסוף היא קמה, חייכה עוד חיוך עצוב אחרון ואמרה שהיא הולכת.
ניסיתי להתחנן שתישאר איתי עוד קצת, או שלפחות תיתן לי לבוא
איתה, אבל במקום זאת רק חייכתי ואמרתי "ביי".
למחרת, באותה השעה, הגעתי לגבעה וחיכיתי. היא לא הגיעה, גם לא
ביום שלמחרת.
ישבתי שם יום-יום, מהרהר בעצבות ובזוג עיניים.