אני יושבת בחדר שלי, בוכה, עכשיו קצת יותר חלש מקודם, אחרי
שבכיתי רבע שעה, אולי יותר. קשה לי לכתוב את המכתב הזה, ובא לי
פשוט לעזוב אותו ולהתחיל לבכות שוב אל תוך הכרית.
זהו, הדלקתי טלוויזיה... קצת נרגעתי.
טוב, את בטח לא מבינה כלום, מה זה המכתב הזה והכל, למה זה
קשור...
אז חשבתי על זה הרבה ומלא זמן, אבל סוף-סוף החלטתי. לא, בעצם
לא, אני כבר לא יודעת. אבל כן, חייבים להחליט בסוף, ואני זאת
שחותכת, אומרת די, כי אני לא יכולה יותר - הרבה לקבל אבל קצת
יותר מדי לתת, אז אני אומרת זהו, מספיק. אני חושבת שלהיות
חברות באמת, אנחנו כבר לא יכולות. לא יכולה יותר להתחרות בך,
להתחרות עליך!
אני כבר גדולה, צריכה - אבל לא רוצה, צריכה ללמוד להסתדר
בלעדיך, לוותר עליך, וזה כל-כך קשה, יותר מדי.
די, אני חייבת להפסיק כבר להיות מכורה, כל-כך קשה לי להסביר לך
מה אני מרגישה, דברים שאת אף פעם לא תוכלי להבין, אבל אני
חייבת להתחיל דרך חדשה, אני כל-כך, ואת לא יודעת עד כמה אני
מצטערת על המכתב הזה, וברור שאני לא אצליח לקיים את מטרת המכתב
הזה. בסוף, כמו תמיד, אני אבוא אליך על ארבע, לבקש סליחה...
אז רק בקשה אחת אחרונה יש לי ממך - אל תקבלי אותי בחזרה, זה לא
מגיע לי ולך, זה פשוט לא מגיע.
אני מצטערת, באמת מצטערת, גוזרת עלי עונש מוות מראש, אבל אין
לי דרך אחרת.
אז זהו זה, אני מניחה.

אוהבת, אוהב אותך תמיד, לנצח, יותר מדי. זו הבעיה - פשוט יותר
מדי.
מצטערת, בעיקר בשבילי.


כנראה שכבר לא שלך...