כאשר מצא ציופי עבודה קבועה, כזו המניבה לו משכורת, תנאים,
קופת גמל והודעה של 45 יום לפני פיטורין אפשריים, החליט שהגיע
הרגע לשכור דירה. לאחר סקר שוק קצר מצא דירת 2 חדרים קטנה
ברמת-גן, ושבוע אחר-כך נמצאה גם שותפה: גירית.
הכל נראה נחמד, בכל ראשון לחודש שילמו את שכר-הדירה, בכל עשירי
לחודש נכנסה המשכורת, ובכל שלושה חודשים הגיעה לציופי הודעה
מוועד העובדים על יתרת קופת הגמל.
גירית הגיעה מדימונה, גם היא בתחילת שנות העשרים לחייה, אך
היא, בניגוד לציופי, היתה קלילה כנוצה במחשבתה ומלאת מרץ.
הסידור הזה, של "הפכים מסתדרים" התאים להם.
ציופי וגירית גרו בקומה הראשונה של הבניין הקטן ומעליהם גרה
סימה: קשישה ערירית עם מבטא עיראקי כבד (ולכן הם קראו לה
"עריקית"). לסימה, גננת לשעבר,  לא היה אף אחד בעולם, לא
משפחה, לא חברים, ואפילו לא חיית מחמד. היו לה רק שני דברים:
דירה משלה, שבה גרה, ושיחות שכפתה על היורדים ועולים בחדר
המדרגות.
ציופי וגירית הגיעו למצב שכאשר הגיעו לביתם, החנו את רכבם הרחק
ככל האפשר, התגנבו עד לדלת האינטרקום (פן תציץ סימה) ועלו
במהירות ובחושך כאשר מפתח הדירה שלוף בידם. הכל רק כדי לא
לפגוש בסימה. כאשר נתפסו ע"י סימה, ידעו כי זו שיחה של 20 דקות
לפחות. 20 דקות משמימות שנסבו בעיקר על מר גורלה ועל התשלום
המוגזם לוועד הבית.
באחד הערבים ישבו ציופי וגירית במרפסתה של גירית וניהלו את
הסמול טוק היומי. השיחה נסבה על מצבם הפיננסי הרעוע וכיצד אפשר
לשפרו. הם העלו הצעות שהעלו גיחוך על שפתיהם: ציופי יהיה
הסרסור של גירית והם יתחלקו בכסף חצי-חצי, אולי יסעו ליפן
למכור תמונות של מרלין מונרו במאה דולר לתמונה, באחת מן
הבאסטות הישראליות בטוקיו, ועוד ועוד.
ואז אמרה גירית: "למה שלא נתחבב על סימה העריקית, היא תכניס
אותנו לצוואה, שלפי אופן הליכתה והתנשפויותיה תתממש תוך זמן לא
רב, ואז נזכה בדירתה, חינם אין-כסף".
וציופי, לאחר שפג החיוך משפתיו אמר: "ולמה לא פשוט נהרוג אותה?
נחתים אותה על הצוואה ופשוט נהרוג אותה?"
לאחר שעה הם כבר היו עסוקים ברצינות תהומית בתכנונים מתכנונים
שונים. ציופי צידד באסכולת ההרעלה האיטית: יבקרו אצלה יום-יום
ויזליפו טיפות אחדות של ציאניד מדולל ביחס 1:100 לקפה שיכינו
לה באהבה. כך, שום פתולוג אבו-כביראי לא ימצא את עקבות הרעל.
לגירית לא היתה סבלנות, היא צידדה במשהו שקט, מהיר ויעיל
שיעלים את סימה כאילו בלעה אותה האדמה. משהו כמו חבטה בראש,
איסוף הסימה לשקית גדולה והסעתה אחר כבוד למשכנה החדש בחולות
ראשון.
לאחר מרתון לילי של דיונים התקבלה ההחלטה: מכת אלה בראשה הזקן
של סימה.
בינתיים החליטו ציופי וגירית להתחבב על סימה: שיחות המדרגות
עברו אל סף דלתה, ומשם, הדרך לסלונה היתה קצרה. תוך שבועות
מספר התחבבו ציופי וגירית על סימה עד מאוד, והיא, כמו בתכנון
המקורי, הודיעה להם ביום בהיר אחד: "אתם צעירים נחמדים, קצת
ביטניקים, אבל נחמדים. אז אני החלטתי להוריש לכם את הדירה שלי
ואולי גם תתחתנו ותגורו בה. כן?"
ציופי וגירית הביטו זה בזו, הבליעו חיוך ועברו מתכנונים
למעשים...

בדימונה לא היו כבלים, היה רק בית קולנוע אחד והצגות ילדים
כושלות שנדדו ברחבי הארץ ורק לעיתים נדירות הגיעו לעיר
המאובקת. מה שנשאר לילדי השכונה היה משחק הבייסבול. משחק שאותו
למדו לאחר ביקורו של נוער יהודי מתנדב מארה"ב, נוער שתרומתו
היחידה היתה השארת אלות הבייסבול שלהם בדימונה ולימוד ילדי
העיר את חוקי המשחק הבסיסיים.
גירית, שהתאהבה נואשות בג'רי, אחד מאותם צעירים אמריקאים,
החליטה כי אלת הבייסבול  שהשאיר לה, עם הקדשתו האישית, היא
החפץ האישי היחיד שתביא עימה בבואה לעיר הגדולה.
נשאר רק לעטוף אותה בבד עבה, לעימעום קול החבטה.
בימים הבאים התאמן ציופי על סוגי חבטות שונים, צפה במשחקי
בייסבול בערוץ הספורט האנגלי  ואף שאל מן הספריה את קל-המכר
"האנטומיה של הגולגולת" הכולל ציורים וצילומים מאירי עיניים על
מבנה הגולגולת ונקודת התורפה שלה. בעוד גירית עסקה במחקר שוק
על סוגי בדים בכדי למצוא את סוג הבד האופטימלי: כזה שבולע את
הקול ביעילות אך גם אינו עבה מדי כדי לא להפחית את עוצמת
החבטה, יחד עם כושר ספיגה גבוה של דם ומיצי מוח אחרים.
שיקול הדעת של ציופי והיצירתיות של גירית נראו להם כמתכון בטוח
לפשע המושלם.
בלילה חם בשלהי יולי הרגישו שהם מוכנים. בידיים רועדות כרכה
גירית את הבד מסביב לאלת הבייסבול הישנה, בעוד ציופי מתאמן
בחדרו בתנועת החבטה האופטימלית, תנועה שבשבועות האחרונים היתה
לו לטבע שני.
קצת אחרי שתיים בלילה עלו לדירתה של סימה, פתחו את הדלת במפתח
שנתנה להם ("שיהיה לכם, חמודים, למקרה חירום") ופסעו בשקט אל
חדר השינה. ציופי אחז בידו את האלה וגירית החזיקה בשקית האשפה
שלתוכה תקופל סימה.
סימה, להפתעתם, לא היתה במיטתה. הם הסתכלו זה בזו, מפוחדים, עד
שנפתחה מולם דלת השירותים ומשם יצאה ובאה סימה, טרוטת-עיניים
ומרוקנת-שלפוחית.
היא הביטה בהם בפליאה. ציופי מיד חזר לעשתונותיו, הניף את האלה
וחבט חבטה מושלמת בצידו הימני של ראשה. החבטה נשמעה בקול עמום
והחלטי, אך באופן מעורר פלצות נשארה סימה עומדת על רגליה
והיישירה כלפיהם מבט כועס.
ציופי וגירית הרגישו כיצד עולמם חרב עליהם, הם קפאו במקומם ולא
יכלו להניד עפעף.
סימה פתחה את פיה ואמרה: "אתם מטומטמים וגם רעים. אתם תשלמו על
זה ביוקר"...

בצעירותה היתה סימה שובבה לא קטנה. היא היתה היהודיה הראשונה
בבגדאד שרכשה אופנוע. היה זה אופנוע סירה שחור מעודפי הצבא
האנגלי שנמכר לה תמורת סכום זעום וכמה לילות של אהבה עם המוכר:
סרג'נט בריטי קטן-מידות וזריז-ידיים. באחת מנסיעותיה הפרועות
בסמטאות העיר, לא הרחק מהגדה המערבית של החידקל, חלפה מולה
עגלת עמבה מהבילה, והיא, בנסיון לתמרן ממצב מסוכן זה, התהפכה
וראשה נחבט בכביש. כבת לאחד היהודים העשירים בקהילת בגדאד,
זכתה לטיפול הטוב ביותר: רופא אנגלי צעיר ששהה בעיר הובא אחר
כבוד, ולאחר בדיקה מדוקדקת קבע: "אין מה לעשות, רוב שטח
הגולגולת נהרס וסימה לא תוכל לשרוד את הימים הבאים עם מוח
חשוף". "אולם" הוסיף הרופא, "ישנו טיפול חדשני שאני מוכן
לנסות: שיחזור הגולגולת בעזרת פלטינה".
נאז'י, אביה הדואג של סימה ציווה מיד לשלוח את צוות עובדיו
המסור לחצוב לו את המתכת היקרה בהרים הרחוקים שעל גבול טורקיה,
איזור גדוש בפלטינה.  לאחר כשבועיים, בהם פירפרה סימה בין חיים
למוות, חזרו עובדיו של נאז'י לבגדאד ובאמתחתם  כתריסר אונקיות
פלטינה טהורה עטופה, כראוי לה, בממחטות משי עדינות.
זמן הניתוח נקבע לערבו של אותו יום. עת שקעה השמש כבר נתמלא
חדרה של סימה במנורות נפט, קערות מים חמים ומטליות בד נקיות.
הרופא הגיע בהליכתו המהירה, ותוך כדי ויתור על גינוני הנימוסים
הפשיל שרווליו, רחץ ידיו, פתח את תיקו ופרש על בד לבן שהביא
עימו את כלי הניתוח הכסופים.
יחד עם הרופא הגיע מתמחה צעיר ובידו תיק גדול עוד יותר שהכיל
כלי עבודה שהושאלו מבית מלאכה קרוב: משור, משייפת, איזמלי
פלדה, מברג קטן ומלחציים. כל אלו עברו תהליך סטריליזציה מבעוד
מועד. כמו כן הובאו ברגי זהב זעירים, לשם חיבור הפלטינה לעצם
הגולגולת. ברגים אלו הוכנו במיוחד ע"י צורף בגדאדי ידוע שקיבל
את הוראות הכנתם בטלגרף מרב-אומן דמשקאי ידוע.
גם נפח העיר גוייס למלאכה מבעוד מועד, הוא הגיע לביתה של סימה
מספר ימים קודם לכן ומדד את שטחי הגולגולת החסרים, אלו שרוסקו
בתאונה. על-פי מידות אלו יצק ועיצב את גוש הפלטינה כך שיכסה
במדויק את שטחו החשוף של המוח.
הכל היה מוכן. הרופא האנגלי החל בביצוע הניתוח המורכב, שעליו
רק קרא במאמר ממגזין רפואי אמריקאי.
בעזרת שני בקבוקי עראק מהולים בסם מרדים שקעה סימה בתרדמה
עמוקה. לאחר מכן ניקה הרופא בעזרת מלקחת זעירה את רסיסי
הגולגולת שעוד נשארו דבוקים למוח החשוף. היתה זו מלאכה עדינה
ואיטית שנעשתה ביד בטוחה, בעוד המתמחה הצעיר מקנח את אגלי
הזיעה שעל מצחו של הרופא. לאחר מכן באה מלאכת שיוף גבולות עצם
הגולגולת. לשם ביצוע הליך זה נבחרה המשייפת הקטנה והעדינה
ביותר לצמצום המגע עם המוח, בעוד המתמחה שואף את רסיסי העצם
לפיו בעזרת קשית ואח"כ מרוקנם בקערית הפסולת.
את תבנית הפלטינה הניחו בעדינות על מוחה של סימה. התבנית,
שהתאימה כמו שני חלקי תצרף, הוברגה לעצם הגולגולת וכוסתה
בפיסות עור שגורדו מירכה של סימה מבעוד מועד.
מספר דקות לאחר שהופיעו קרני השמש בבוקרו של יום חדש, סיים
הרופא לחבוש את מקום הניתוח וישב ללגום תה מהביל.
לאחר כשעתיים פקחה סימה באיטיות את עיניה וחייכה חיוך מבוייש
אל הוריה שרכנו בדריכות מעל מיטתה.
הימים הבאים הוקדשו להחלמתה האיטית, אך הבטוחה. בסוף השבוע
הובאו הנגנים המפורסמים ביותר של עיר הבירה לחגיגות חזרתה
לחיים של סימה. צלילי העוד והדרבוקה משכו את ההמונים לחזות
בנערה היהודיה שחצי ראשה מתכת.
עוד חודשים רבים לאחר הניתוח ניגשו ילדי רחוב אמיצים לסימה
וביקשו להקיש על ראשה בעזרת מזלגות, מצקות, אבזמי-חגורה, פרסות
סוסים וכלי מתכת אחרים בכדי לשמוע את צלילה המהפנט של הפלטינה
שהחליפה את צידה הימני של גולגלתה.
וסימה, נהנית מתשומת-הלב שקיבלה, הסכימה לכל גחמותיהם של בני
עירה.
לימים נודעה סימה בבגדאד בשם "ראס אל-בלטינה" (ראש הפלטינה),
שם שהעלה חיוך של אהבה בפי מכריה, אך אביה נאז'י כבר ידע את
האמת המרה: ביתו האהובה תישאר לעולם רווקה, אף יהודי הגון לא
יחתן את בנו עם "ראס אל-בלטינה".


ציופי וגירית הרגישו כיצד עולמם חרב עליהם, הם קפאו במקומם ולא
יכלו להניד עפעף.
סימה פתחה את פיה ואמרה: "אתם מטומטמים וגם רעים. אתם תשלמו על
זה ביוקר. אף אחד לא יהרוג את ראס אל-בלטינה"..
לפתע חייכה סימה חיוך מתוק ואמרה "למה שלא נשב בסלון ונדבר?
אני אכין תה ונדבר".
ציופי וגירית הלכו אחריה כמהופנטים והתיישבו זה לצד זו על הספה
הגדולה. לאחר מספר דקות הצטרפה אליהם סימה ובידה מגש וספלים
קטנים וחמים של תה.
ציופי וגירית לא האמינו למשמע אוזניהם. ברכות ובנועם הציבה להם
סימה אולטימטום: או שתתקשר למשטרה או שיחתמו איתה על הסכם
שלפיו הם יהיו עבדיה הנאמנים עד יום מותה. עוד לפני השעה שלוש
לפנות בוקר היה ההסכם מוכן וחתום על-ידי כל הצדדים.
ציופי וגירית, שחשו כי חירותם ניתנה להם במתנה לא שיערו כיצד
הולכים חייהם להפוך לגיהנום.
בימים הבאים הטילה עליהם סימה מטלות מעיקות אך פשוטות (פשוטות
ונעימות יותר מלבלות את שארית ימיהם בכלא): קניית מצרכים
במכולת, שטיפת דירתה, קריאת העיתון לסימה בקול רם בעודה שוכבת
בנחת על מיטתה ועוצמת עיניה בהנאה. סימה דרשה שתפקידו של ציופי
יהיה לקרוא את עמודי החדשות ואילו גירית תקרא את מוספי הנשים
("כמו יעקב איילון והבלונדינית הנחמדה שלו").
בשבועות הבאים הפכו המטלות למוזרות יותר ויותר. בכל פעם שרצתה
סימה לצאת מן הבית, התקשרה למקום העבודה של ציופי והזעיקה אותו
לשאת אותה על גבו במורד המדרגות. גירית נאלצה לבוא מספר פעמים
ביום כדי לאפר את סימה ("כן,  ככה מותק הייתי נראית שהייתי
בגילך בבגדאד וכל הבחורים רצו אותי"). לאחר מכן החליפה סימה
בין התפקידים וגירית נשאה אותה במורד המדרגות בעוד ציופי נקרא
בבהילות למלאכת האיפור בכל פעם שחפצה בכך סימה.
כאשר החל המצב להיות בלתי נסבל נאלצו ציופי וגירית להתפטר
ממקום עבודתם ולהקדיש את רוב זמנם לסימה. מאחר ומקורותיהם
הכספיים הלכו והידלדלו, נאלצו השניים לפנות את דירתם השכורה
ולעבור לגור בסלונה המעופש של סימה.
בביקוריה הנדירים של דודה נוגה,  ידידתה של סימה, זכו השתיים
לפינוקים מפינוקים שונים: ציופי וגירית נשאו את השתיים על גבם
מהסלון לחדר השירותים, משם לסלון למשחק רמי נוסף, ומשם לחדר
השינה למנוחת הצהריים של שתי הזקנות, וחוזר חלילה.
השמועה עברה מפה לאוזן וסימה נעשתה מקובלת בקרב קהילת הקשישים
ברמת-גן בזכות שני עבדיה הנאמנים. דירתה של סימה החלה להתמלא
בקשישים עייפים ומחייכים שבאו לשחק רמי בעוד הם רכובים על גבם
של שני העבדים.
עם הזמן הצטמצם תפקידם של ציופי וגירית אך ורק לנשיאת סימה
וחבריה הקשישים על גבם. שיחות סלון ארוכות נערכו על גבם של
השניים, כמו גם סיבובים בשכונה לעת ערב, כאשר מזג-האוויר נעים
וילדים קטנים מתרוצצים סביבם ומגחכים.
באחד הערבים, תלויה על גבה של גירית וצופה בטלוויזיה, הודיעה
סימה נחרצות: "פעם הייתי גננת ובאמת היה נחמד. היה לי גן עם
הרבה ילדים נחמדים. עכשיו אני שוב רוצה להיות גננת ואתם תעזרו
לי להיות גננת כי אני לבד קצת קשה לי".
למחרת בבוקר יצאו השלושה לחפש מקום בו יקום גן-הילדים החדש של
סימה: "גן סימה".
בשעות הצהריים נמצא מקום ועתה הודיעה סימה כי עליהם לחפש
צעצועים ומתקנים כדי שלילדים יהיה נחמד. "אני רוצה כמה גרוטאות
של מכוניות ישנות שככה הילדים יישבו באוטומובילים ויעשו כאילו
הם נוהגים. ככה זה טוב לאינטיליגנציה שלהם".
ציופי נזכר שבת-דודתו, קולמניקה, עובדת כמזכירה במגרש לאיסוף
ומעיכת מכוניות ישנות.
כאשר ירדו מן האוטובוס ליד מגרש המיחזור, ראתה סימה את עשרות
המכוניות המובלות למעיכה וצהלה "הנה, ניקח איזה שלוש-ארבע מאלה
אוטומובילים לגן סימה". היא התעקשה לרכב על גבה של גירית, בעוד
גירית תרכב על גבו של ציופי. "ככה, נהיה כמו מגדל בבל".
המגדל האנושי המוזר הזה נכנס בשערי המגרש הישן. היו שם ערימות
של מכוניות נטושות, ובמרכז התנשא מנוף גבוה עם מגנט ענק בחוטמו
לשם נשיאת המכוניות מערימה לערימה. המנוף זז אנה ואנה כאחוז
תזזית: היה זה סוף היום והמלאכה היתה רבה.
תוך כדי שיטוט חלף מעל החבורה המוזרה המנוף בעל חוטם המגנט.
השניות הבאות היו נוראיות: המגנט הענק, שחש בגולגולת הפלטינה
של סימה, נעצר על עומדו מעל השלישיה. תוך שבריר שניה חשה סימה
כיצד היא נזרקת מעלה, אל עבר המגנט הגבוה. מרוב אימה הידקה את
אחיזתה בגירית, וזו, לפתה את רגליה סביב מותניו של ציופי.
כך, מבועתים, נשארו תלויים בין שמיים לארץ, אוחזים זה בזה
ואינם מרפים. מכובד המשקל, החלו ברגי הזהב העתיקים שקובעו
בראשה של סימה להשתחרר אט-אט תוך השמעת קולות פצפוץ חלושים,
סדקים החלו להתבקע בנקודות החיבור של הפלטינה ושאר חלקי
הגולגולת. לאחר פחות מדקה נתלשה סימה, יחד עם גירית וציופי, מן
המגנט האימתני אל עבר החול הרך.
בפעם השניה בחייה מצאה את עצמה סימה פעורת ראש וחשופת מוח, אך
הפעם היה זה מאוחר מדי. ציופי וגירית הרימו עצמם מן הקרקע
והביטו בבעתה בסימה הפעורה. הם אחזו זו ביד זה והחלו לנוס מן
המקום. הם רצו שעות ארוכות ודמעות של שמחה בעיניהם. הם היו
חופשיים שוב.
ורק גוש פלטינה מיותם נשאר מחובק בחיבוק-עד למגנט וניצנץ בקרני
השמש שהחלה לשקוע.