זה קרה יום אחד, בלי הרבה מזל והזדמנויות; הייתה שריפה גדולה
במסעדה שבה אכלתי. למה אני תמיד בוחרת את המקומות הלא נכונים
בזמן הלא נכון? זה תמיד קורה לי. אבל הפעם המזל שלי היה רע
מתמיד, כנראה שמישהו הצית את המסעדה, אבל אני לא ממש בטוחה,
ואני, לרעתי, לא ממש שרדתי.

בוא נאמר שאחרי השריפה מצאתי את עצמי עומדת בתוך אולם לבן
ועצום מימדים. זה היה רגע מאוד מוזר, הרגשתי משום מה הרבה יותר
טוב מקודם, והרבה יותר מבולבלת. כל הקירות היו לבנים ועל קיר
אחד היה שלט לבן שכמעט ולא ראו אותו, ועליו היה כתוב באותיות
זהב:

----> לעולם החיים
<---- למשרד של אלוהים
      למטה למחלקה לבעיות במיון
      ישר לדלפק המיון

באותו זמן הבנתי קצת יותר איפה אני, נשארו לי רק כמה אופציות:
או שאני בחלום, או שמנסים לעבוד עליי בדרך ממש לא מצחיקה, או
שמדובר בבדיחה שהתקלקלה, או שאני לא בחיים.
הסתכלתי בחשש באולם. לא אהבתי את הרעיון האחרון בכלל. כבר עדיף
שאנשים ינסו לעבוד עליי; למעשה, זה כל מה שקרה; רק כמה אנשים
מפגרים שמנסים לעבוד עליי זה הכל. "רק כמה אנשים מעצבנים... זה
הכל," מלמלתי לעצמי. בטח עוד מעט יגאל שילון יכנס לאולם מתוך
אחת הדלתות, או שפשוט פספסתי את אחד באפריל? מה הייתי נותנת
בשביל שבאותו רגע יהיה אחד באפריל... אבל תוך כמה זמן גיליתי
שזו לא בדיחה, עכשיו לא אחד באפריל ואף אחד שאני מכירה לא יצא
מהדלתות שבסוף המסדרונות שביציאה מהאולם.

לפניי עמדו כמה אנשים שנראו מבולבלים כמו שחשבתי שאני נראיתי
באותו הזמן. הם עמדו בתור של בערך שישה אנשים שכנראה לפניו
ניצב הדלפק. כל מיני אנשים בחליפות לבנות חלפו על פניי ועברו
מכל הצדדים, חוץ מהם היו שם גם אנשים עם חולצות שחורות
ומכנסיים אדומים שנראו יחסית ממהרים, כל אחד לכיוון שלו. כל
אלה נראו יחסית אותו הדבר, אבל אחר כך שמתי לב לאנשים עוד יותר
מוזרים שלבושים בחליפות בצבעים כמו ורוד, תכלת, או צהוב תינוקי
ושערם צבוע בצבעים זוהרים וחלקם בכהים.
אחד מהאנשים עם החליפות הלבנות ניגש אליי.
"שלום!" הוא אמר. הוא נראה מאוד מאושר אבל אני לא ההיתי
מאושרת; מאוד התאמצתי לפתוח את הפה, ואז עוד צריך גם להוציא גם
מילים.
" אההה... היי..." אמרתי, אבל לא ממש הסתכלתי עליו. היה הרבה
יותר קל להסתכל בקירות מעליו. למה שהוא יחשוד שהקירות לא
מעניינים אותי?
"את חדשה פה?"
"אהה... כן."
"כדאי לך ללכת לדלפק המיון, את יודעת, את לא רוצה להשאר פה
לשארית אין-חייך," הוא אמר ואז הצביע על התור שכבר הפך לחמישה
אנשים.
"אממ... בסדר, תודה."
לא היה לי ממש מה לעשות חוץ מלהקשיב לעצה אז הלכתי אל התור
המתקצר. האנשים שם נראו מפוחדים ומבולבלים, שקטים, אבל כל הזמן
נעים מצד לצד. אחד מהם לא הפסיק לשחק עם החולצה שלו וקימט אותה
עוד ועוד, אישה אחרת גזזה את השיניים שלה, למעשה היא יותר אכלה
אותם, אבל זה היה נראה כאילו הן נשארות כל הזמן באותו הגודל.
האיש שהיה ראשון בתור כבר הלך ועכשיו היו רק ארבעה אנשים
לפניי, אבל נראה כי נוספו עוד שני אנשים מאחורי, גם הם שקטים
כמו השאר. עכשיו גם אני התחלתי לזוז בצורה מוזרה, היה רק איש
אחד לפניי.
"אבל למה?" האיש שלפניי צעק, אבל אף אחד מהאנשים בכל האולם
הלבן לא שם לב אליו חוץ מהאנשים שחיכו למיון.
"זה לא פייר!!!" הוא צעק חזק כמו משוגע. הייתי יכולה להשבע שאם
עוד הייתי בחיים כבר הייתי הופכת לחירשת.
"הבא בתור!"
האיש שהיה מלפניי הלך בצעדים איטיים במבט אומלל. עכשיו הייתי
פנים מול פנים עם איש שמן מאוד בחליפה סגולה ששרשרת זהב עם
סימן של דולר תלוייה על צווארו. הוא הסתכל עליי לכמה דקות בלי
לדבר.
"סליחה?" שאלתי. כנראה שהסבלנות שלי נלקחה ממני בזמן שמתתי.
"חכי," האיש השמן אמר ורק אחרי שתי דקות הוא חזר לדבר שנית.
"אז, בת כמה את?" הוא שאל.
"14."
"יש לך דיינרס קלאב?"
" לא, אני רק בת 14!" לא הבנתי למה הוא שואל אותי בכלל שאלות.
"מה התחביבים שלך?"
" לא יודעת..." באמת לא ממש הייתי בטוחה, זה היה כאילו חטפתי
בלאק אאוט פתאומי.
"מה את אוהבת....? תחביבים? את אוהבת גלידה למשל?"
"גלידה זה בסדר, אני גם אוהבת כל מה שקשור להארי פוטר."
"ו...."
"לשחק במחשב, לעצבן אנשים..." לא ממש ידעתי למה אמרתי את זה
אבל זה היה נכון, לעצבן אנשים היה אחד מהתחביבים היותר מוזרים
שלי.
"שיהיה," הוא רשם משהו על פיסת דף נייר והכניס את הדף אל תוך
מכונה שנראתה כמו שילוב של מדפסת וטוסטר רק בדגם יותר קטן.
אחרי חצי דקה הדף יצא מהמדפ-טוסט.
"אוקיי, את קטנה מדי אז את לא תהיי בגיהנום," זה היה רגע יחסית
מאושר, אם לא גיהנום אז גן-עדן, "אבל לא מגיע לך ללכת
לגן-עדן."
ידעתי שהייתה לי סיבה להיות רק יחסית מאושרת ולא מאושרת לגמרי;
איפשהו בפנים אני ידעתי שאני לא יהיה בגן-עדן, כך שהבשורה
הייתה קלה. אבל אם אני לא בגן-עדן ולא בגיהנום אז איפה אני?
אני לא רוצה למיין אנשים לכל חיי. האיש השמן הסתכל על הכרטיס
האדום התחיל לקרוא:
"מאפי בלואיי, שטנית.  גורמת לאנשים שלא אוהבים הארי פוטר
לרצות למות על ידי עיצבון יתר עם טקטיקות של מחשבים." הוא הביא
לי את פיסת הדף שאותה הוא הקריא.
"מה??? זה מה שאני אמורה לעשות?"
"טוב, שמעי, המכונה הזאת לא ממש מושלמת, אבל מה שיוצא יוצא!"
הוא הצביע על שלט שהיה תלוי מהתקרה מאחוריו.
"לחדר של עובדי גיהנום. הבא!"
זה היה כל כך מוזר. אני, מאפי, שטנית?
זזתי הצידה בשביל לתת לאישה מאחורי לדבר עם האיש השמן
והתבוננתי בשלט הלבן:

<---- גן-עדן
-----> גיהנום
למטה למשרדו של אלוהים ועולם החיים
ישר לעולמות האין-חיים (מנהלת המלאכים ומנהלת השטנים)

המשכתי ישר למסדרון לבן כמו האולם, רק יותר צר ממנו, שם היו
פחות אנשים. עברה שם אישה אחת עם שיער בצבע ורוד וחליפה כחולה
שהפרצוף שלה היה כל כך מלא בשנאה, עד שלא הצלחתי להסתכל עליה
יותר מכמה שניות. המשכתי ללכת ישר, המשכתי, והמשכתי עד שהגעתי
לסוף המסדרון. היו שם שני מסדרונות, מימין ומשמאל, ולפניי היה
שלט על הקיר:

<---- צוות המלאכים
-----> צוות השטנים

פניתי שמאלה והמשכתי במסדרון, עד שלבסוף הגעתי לדלת עץ ענקית
שנראתה כבדה עד כדי כך שאי אפשר לפתוח אותה, אבל למעשה היא
הייתה קלה במיוחד.

זה היה מקום רועש; אנשים שלא יכולתי לראות מהמקום שבו עמדתי
צרחו, צעקו, דיברו והתחננו... המקום נראה כמו מערת נטיפים
אדומה וענקית. המקום שבו אני עמדתי היה החלק העליון של המערה,
חלק יותר קטן, כנראה החלק של השטנים. החלק התחתון של המערה היה
גדול יותר ומלא באנשים צועקים וגוססים. מצד מימין היה גרם של
מדרגות צרות ומפותלות שירדו למטה. מצד שמאל המקום נראה חמים
ונעים יותר, היו שם שולחנות וכיסאות ואנשים שנהנים מלהסתכל על
האחרים שלמטה, זה פשוט היה נראה כמו בר בתוך מערת נטיפים, אבל
למטה המקום היה נראה כמו גיהנום - פשוטו כמשמעותו.

(המשך יבוא)