יום יבוא, וגם אני אסתובב בכבישי הנגב
במכונית לבנה מקבוצת מחיר בינונית,
אאסוף טרמפיסטים פעילים בתנועות הנגד,
וסמליל של חברת פרויקטים מצויר על המכונית.

הם יספרו לי איך כבלו את עצמם לעצי הזית,
אני אזהיר שלנסוע בטרמפים זה לא אחראי,
הם יגידו לי שהמלחמה היא תמיד על הבית,
ואני אחייך, "לא אם הבית הוא ארעי."

ואנחנו נעבור את עומר ואת באר שבע,
ואני אגיד, "יש עוגיות בתא הכפפות",
ואני אגיד, "ברוכים הבאים ליער שרווד,
כאן שודדים עשירים ופורחות רקפות."

אני אודה שהאקטיביזם מעורר אצלי הזדהות מורכבת,
אתן להם רשימה של ספרים ותרגילים לגב,
והם יספרו איך הפגינו למען שבט
לא חוקי, ואני אגיד, "תסתכלו ימינה. עכשיו."


ושם יהיו חולות ואבנים,
ושם יהיו חוטי חשמל ועננים,
ושלט מרובע עם חלודה ורשימת כללים,
ושם יהיו פגרי כלבים מחושמלים.

הם ישכבו שם בשורה צרה,
ופרוותם תהיה סחוטה ואפורה,
כלבים שונים שבמותם היו דומים:
אפור-עכבר, אפור-קרטון, אפור של לוחמים,
אפור-עפר, אפור-בטון, אפור של לא-קמים.


ואחר כך שוב אעלה הילוך, ואז ייגמר הדרום,
והאקטיביסטים שלי ישתקו כמעט עד מחלף השלום,
והם יגידו, "המון תודה על הטרמפ, סיון",
ואני אפתח להם שוב את תא המטען הלבן.

אעבור במשרד, אשאיר שם את תיק הפרויקט הדרומי,
ואמשיך הביתה, ואחבק ילדה בשם נעמי.
תהיה לה כוס שוקו חצי גמורה ומוסף ספרותי חיוור,
ובו שיר גרוע שיתחיל במילים "הו הגדר, הגדר".