היתה זאת שעת צהריים רגילה לגמרי בבית הקפה של יצחקי ברחוב
הרקפות בחיפה.
אני ישבתי בפינת החדר, ליד החלון המזרחי, ולגמתי קפה בסגנון
תימני, כמו שרק יצחקי יודע להכין. ישבתי, לגמתי, וחיכיתי
לגרוסמן.
גרוסמן תמיד היה מאחר לארוחות הצהריים המשותפות שלנו, או אולי
זה בעצם אני שתמיד הייתי מקדים; בכל אופן, לי זה לא הפריע.
במצבור של אותן שעות חסרות המעש של ציפייה לגרוסמן סיגלתי
לעצמי מנהג לשבת בפינת החדר, ליד החלון המזרחי, בבית הקפה של
יצחקי, ברחוב הרקפות בחיפה, ללגום מן הקפה בסגנון תימני, כמו
שרק יצחקי יודע להכין, ולהתבונן בסובבים.

הנה, לדוגמא, באותו היום, ישב בשולחן הסמוך אליי גבר מזוקן אשר
ליטף בידו האחת את זקנו העב ובידו השנייה החזיק את עיתון
"הארץ" היומי ועיין בו. האדון המזוקן עיין מספר דקות בכל עמוד
ולאחר מכן הרטיב קלות את אצבעותיו בלשונו והעביר דף. העברת הדף
עצמה נעשתה ברצינות ובקפידה ולקחה לו שניות רבות, כאילו בקש
להתענג על כל רשרוש ורשרוש של דף העיתון אשר ריצד באויר בית
הקפה.
ליד הדלפק עמד יצחקי עם סינור לבן קשור למותניו ופלירטט עם
בחורה אדמונית אשר ישבה בסמוך לדלפק ונשפה אל אויר בית הקפה
החנוק צרורות של טבעות עשן מתוך הסיגרייה הארוכה שהחזיקה בין
אצבעותיה.
בקצה השני של בית בקפה זיהיתי משפחה אנגלוסקסית צעירה עם זוג
ילדי פלטינה שובבים שרצו במעגלים סביב השולחן וצווחו, בעוד
שהוריהם הבלתי מנוסים ניסו להרגיע אותם ולהשליט סדר, אך ללא
הצלחה.
פעמון דלת בית הקפה צלצל ואל החדר נכנס בשאגות בחור צעיר אשר
צעק משהו לעבר כלב פינצ'ר מסכן אשר נגרר אחריו, קשור ברצועה,
עם מבט מעורר רחמים על פניו. יצחקי צעק לעברו שהכניסה לכלבים
אסורה ובעל הכלב קשר אותו בפתח בית הקפה והתיישב ליד הבחורה
האדמונית. הוא רכן לעברה ונשק על שפתיה. נראה שנשמתו של יצחקי
נעתקה לרגע והוא מיהר לעברו השני של הדלפק והחל לנקות אותו
במרץ עם מבט מבולבל על פניו.

הייתי מאוד משועשע מן המחזה וגיכחתי לעצמי קלות. את הסיטואציה
המבדרת קטע צילצול נוסף של פעמון הדלת. סובבתי את ראשי כדי
לקבל את הצגת היחיד הבאה שתעבור על מפתן דלת בית הקפה.
אני יכול בכל הרצינות לומר שאת הדבר הבא שחזו עיניי לא ציפיתי
כלל לראות.

לתוך בית הקפה פסעה באלגנטיות מושלמת על נעלי עקב מחודדות
בשמלת משי פרחונית גברת מהודרת.
שיערה היה מהודק בפקעת מאחורי ראשה והיא היתה גבוהה וזקופה.
הליכתה היתה מאופקת ורצינית, עורה בהיר וורדרד. היא היתה צעירה
למדי ויפת מראה, ואפף אותה ריח עדין של פרחי אביב.
היא פסעה באיטיות לעבר מרכז בית הקפה כאשר עיניי כל הנוכחים
מזדנבות אחריה. מייד התישבה בעדינות, משלבת רגל על רגל, על יד
שולחן מרכזי ומבודד מאוד, והחלה לסדר את שמלתה, כאילו מתכוננת
להעלאת מופע עבור כל עיניי הסובבים הנישאות אחריה.

שלא תבינו אותי לא נכון, בית הקפה של יצחקי הוא מקום מכובד,
ובכל זאת, זה היה מראה חריג. הגברת בפירוש היתה חלק שונה מאוד
מהנוף המקומי. נעלי העקב הנוקשות שלה עמדו על ריצפת פרקט דביקה
ומשומנת, שמלת המשי הפרחונית שלה התפרסה על גבי כיסא בלוי
ומרופט, וריחות העשן והמחנק של המקום כלל וכלל לא החמיאו
לניחוח פרחי האביב אשר אפפו את הגברת.

יצחקי נראה קפוא ומבוהל. הוא אמנם היה רגיל לפלרטט עם כל בחורה
צעירה שנכנסה למקום, אך זו לא היתה סתם בחורה, זו היתה גברת.
הוא ניגש אליה במאופק והם החליפו מספר מילים. הוא חזר אל הדלפק
וכעבור מספר שניות חזר עם כוס תה ועוגייה. היא הודתה לו והוא
ברח במהירות מהסביבה הזרה חזרה אל שטח הדלפק המוכר והמשיך
לנקותו במרץ, כפי שעשה תמיד כאשר היה הפוך ומבולבל.

הגברת פתחה את תיקה הקטן והוציאה ממנו ספר וזוג משקפי קריאה.
לתוך התה היא הפילה שתי קוביות סוכר לבנות ועירבבה היטב עם
כפית דקיקה שעמדה על השולחן. אפילו הנקישות של הכפית בדפנות
ספל התה נשמעו אלגנטיות ומשכרות חושים. היה להן מן מקצב אחיד,
עדין ומדוייק, כיאה לגברת.
את משקפי הקריאה היא מקמה בדיוק על קצה חוטמה, פתחה את הספר
באיזור הסימנייה והחלה לעיין בו.
מדיי פעם היתה לוגמת מספר לגימות מכוס התה או מכרסמת בעוגייה
אשר הונחה לצידו.

סביבי נראה שהקהל כבר איבד עניין מן המופע וחזר לענייניו, אך
אני לא. מראה הגברת היה כה מהפנט ואלגנטי, כמו יצירה קלאסית
ענוגה כאשר כל תו ותו מונח במדוייק במקומו ויוצר יחדיו הרמוניה
מושלמת.

כאשר סיימה את התה והעוגייה הוציאה מתיקה הצר רקויזיט חדש -
מטפחת. גם המטפחת היתה עדינה וענוגה כמוהה, מטפחת כותנה עדינה
בצבע ארגמן.
היא כיווצה את קצה המטפחת וטפחה קלות על קצוות פייה על מנת
לסלק את פרורי העוגייה.
כמה מעודנת, כמה אלגנטית, היתה אף פעולת הטפיחה העדינה. את
הפירורים היא שחררה על צלחת קטנה ואת המטפחת קיפלה לשני חצאים
שווים והידקה סביב אפה.

לפתע השמיעה הגברת תרועה רמה של קינוח מאחורי המטפחת. ואחריה
באה עוד אחת, ועוד אחת. בזו אחר זו הגיחו מן המטפחת כיריות
תותחים תרועות גסות של קינוח אף.
כל הסובבים הרימו בזה אחר זה את ראשיהם והביטו לעברה.
תחילה היו אלה ילדי הפלטינה אשר סובבו את ראשיהם הצהובים לעברה
ופערו פה. הקטן מבינהם הצביע וצחק ואביו מהר להוריד לו את
האצבע ולנזוף בו שזה לא מנומס.
אחר כך היתה זו הבחורה האדמונית שגיחכה לעצמה ולחשה משהו
באוזנו של בעל הפינצ'ר.
אך הגברת המשיכה בשלה. היא הזיזה את המטפחת מצד לצד וכמו תרועת
שופר נשפה שוב ושוב בקולי קולות לתוך המטפחת.
הפעם הרים את ראשו גם עב הזקן אשר התבונן נדהם במאורע. גם
יצחקי הציץ מאחורי מכונת הקפוצ'ינו במבט תמוה.
הכל שתקו. ציפור לא צייצה, שה לא פעה, רק הגברת צפרה וצפרה...
אפילו הפינצ'ר, אשר עמד קשור בפתח בית הקפה, נראה מבולבל
במקצת.
הכל שתקו והקשיבו בקפידה לסינפוניית החצוצרות אשר יצאה מאפה של
הגברת הנאווה.

כאשר סיימה במלאכתה, הורידה הגברת את כלי הנגינה וקיפלה אותו
לארבעה רבעים. באדישות רבה היא טפחה על נחיריה והכניסה את
המטפחת לתיק. היא הורידה את משקפי הקריאה, סגרה את הספר
והוציאה ארנק עור קטן ומתוכו הוציאה סכום מדוייק לתה, עוגייה
וטיפ, אותם השאירה על הצלחת.
לאט לאט החלה לקפל את אביזרי הבמה ולהכניסם לתיק בזה אחר זה.
היא דחפה את הכיסא אחורה והנהנה קלות לתודה לעברו של יצחקי אשר
עמד משתאה מאחורי הדלפק.
בצעדים מאופקים ועדינים, פסעה הגברת לעבר דלת בית הקפה כאשר
מבטי הסובבים מלווים את דרכה.

כאשר פתחה את הדלת הופיעה גרוסמן מעברה השני. היא חייכה אליו
ויצאה. הוא התבונן בה במבט מופתע אך מרוצה ועשה את דרכו אל
השולחן שלי מבלי להסיר ממנה את מבטו מבעד לחלון.
"ראית את זאת?" שאל אותי.
"כן. ראיתי." חייכתי קלות.
"אני אומר לך, תנצור במוחך את התמונה הזאת כל חייך, כי כמוה
הרבה לא תראה. זאת ידידי, היא ליידי אמיתית". הצהיר גרוסמן.
"כן, ליידי אמיתי." מלמלתי עם חיוך קל על השפתיים, כמי שמסתיר
סוד, ולקחתי עוד לגימה מהקפה.