אני עולה במעלית, יש, היום אני הולכת להשתכר, לדפוק את הראש,
לפרוק את כל  מה שיושב שם למעלה ומציק ללא הפסקה. את הריב שהיה
לי עם אימא שלי לפני רבע שעה וסתם את העצבים על החרא שההורים
גורמים.את העצבים שליהי, אחותי עושה לי.פשוט את הכל.
"היי, מה המצב?" נשיקה.
נכנסתי לבית של אורית , החברה הכי טובה, אם זה לא ברור עדיין.
היא הביאה בקבוק בירה לכל אחת מאיתנו. אני הבאתי לה את
הסיגריות שלה ופיצוחים.
והנה, התחלנו, כל אחת והחרא שלה, אני בעיקר, היא לא מדברת יותר
מידי על עצמה.אחרי שצחקנו על איזו נוסטלגיה חביבה וצבעונית,
אני התחלתי לזיין את  השכל על כמה שנמאס לי מליהי ועד כמה אני
כבר מתה שתעוף לעזאזל לתואר השני שלה הרחק במעונות הטכניון.
כשסיימתי לבכות על גורלי העלוב, נזכרתי שאורית פגשה את הבחור
ההוא לפני כמה זמן, יובל, משהו כזה. ממה שהיא סיפרה לי באותו
ערב, הוא היה יותר דפוק בשכל ממנה. מתאים לה טיפוסים כאלה.
לפחות הוא ישכיח ממנה את ההוא, זה שאי אפשר להזכיר את השם שלו.
קינאתי בה, באיך שהיובל הזה גרם לה להרגיש טוב, עם ה- 11 אלף
נשיקות שלהם. הנשיקות החונקות שלו. גם אני רוצה נשיקות, חונקות
או לא.רק כמה, לא צריך 11 אלף.
היא אמרה לי שהוא חיבק אותה בחיבוק כזה חזק ששובר את הצלעות
ומוחץ את האיברים הפנימיים. אני מכירה את החיבוק הזה, שמעתי
עליו. לא חוויתי, אבל שמעתי.
צריך להיות ממש חזק בשביל לחבק אותי חיבוק שיעבור את שכבות
השומן שלי, וישבור לי את העצמות. אין סיכוי שהוא יעבור את
שכבות השומן שלי ויגיע לאיברים הפנימיים.
קינאתי בה, היא לא הייתה רזה, לא שמנה כמוני, אבל לא רזה, והיא
מצאה מי שיחבק אותה. ורק אני לא. מעניין. כל החיים שמעתי עד
כמה שאני יפה, מסתבר שרק המשפחה והחברות חושבות ככה. והנה, זה
התחיל, הנושא הבלתי נמנע. השומן ועד כמה שאני רוצה לרזות. זה
מצחיק, כי עד כמה שהתלוננתי על כל הדיאטות שלא הצלחתי להחזיק
יותר מיום ועל אז כשרזיתי 8 ק"ג והעלתי 12, היא לא ניחמה אותי
ואמרה לי  כל הזמן "את מפגרת , עד כדי כך" ואפילו המשפט הזה
ניחם אותי איכשהוא, אני לפחות מפגרת. היא המשיכה "את צריכה
להפסיק להאכיל את עצמך חרא!" זה לא נכון, אני מאכילה את עצמי
את הטובים שבמאכלים. היא התכוונה בהשאלה "את צריכה להפסיק לרדת
על עצמך ככה. ברגע שתשני את החשיבה שלך, את תצליחי, ברגע
שתספיקי לומר אני לא יכולה, את תצליחי. את ממש דפוקה" תקעתי לה
את המבט של "אני יודעת" והיא עדיין המשיכה " את צריכה להעריך
את עצמך קצת, את רואה? את חושבת את עצמך כישלון לא רק בזה, זה
גולש גם לתחומים אחרים בחיים להכל." זה לא נכון! המחשבות שלי
מוצדקות. ירדתי ל4 יח"ל מתמטיקה סתם, מתוך עצלנות. זה לא שאני
לא יכולתי לעשות 5. ופיזיקה, שאני לא אתחיל לדבר על פיזיקה. אם
הייתי משקיעה שעה שבועית למקצוע הזה, הייתי יכולה להיות מוגשת
על 90 ולקבל בבגרות מעל 95. אני לא סתם אומרת, זה מוצדק. "את
רואה???? את נותנת לזה לגלוש לכל תחומי החיים שלך. בטח שאם
תחשבי עצמך ככישלון כל הזמן, תיכשלי."
המשכנו ככה מספר דקות. היא אמרה לי שאני יפה ושווה. ממש. ידעתי
שהיא משקרת. זה כתוב בספר החוקים של החברות הטובות. אבל טיפה
בי רצתה לחשוב שהיא באמת מתכוונת לזה. אולי היא סתם לא רואה
טוב וחושבת שאני יפה. אולי יש לה חוש טעם מעוות. אי אפשר לסמוך
עליה. היא החברה הכי טובה, התפקיד שלה זה לעודד בזמנים קשים.
השעה התקרבה ל1 בלילה, הייתי צריכה לחזור ברגל ואימא שלי לא
הפסיקה להתקשר כדי שאחזור סוף סוף הביתה. דשנו בנושא הזה
מספיק. לא האמנתי לה. הבירה כבר נגמרה. הגיע הזמן שאלך אמרתי.
היא קמה ללוות אותי. בד"כ היא מלווה אותי חצי דרך למרות שכל
מטר שאנחנו מתרחקים מהבית שלה אני מפצירה בה לחזור הביתה.
חיכינו למעלית, והיא חיבקה אותי, חיבוק חזק כזה אמרתי לה "זה
החיבוק החזק הזה ששובר את הצלעות.."
"ומוחץ את האיברים הפנימיים." היא השלימה.
טוב שיש חברה טובה.