לכם שקוראים שורות אלו. מה אתם אומרים עלי? מה זאת אומרת עוד
לא מכירים?

אני הילדה הכי גבוהה בכיתה. ויש לי שיער, עור, עניים וגם
מחשבות בחום - מוקה, שוקולד ותמר. שתי שיניים חסרות, אחת בכל
צד של הפה. כפות ידיים די גדולות. ופופיק חמוד, מאלו שנכנסים
פנימה בלי הבליטה שיוצאת.
אני האחת שמתגעגעת לתקופות פשוטות יותר. יושבת וחושבת על ימי
גן חובה מאושרים עם תיק אוכל מזערי ופה מתוק מעוגת-שבת.
אני הילדה שלא פעם תוהה מה יהיה מחר. אני שתרה לשמחה וכמהה
לאהבה. מתפללת שאותה תחושה מהוללת לא תאכזב, תבוא מהר, תשאר
הרבה ולעולם לא תישכח.
אני הילדה שרוצה ל"שבוע" עולם ולהישאר רזה. מחפשת הגיון. רוצה
הרבה לישון. להכיר, להנות, לנצל את הזמן. מבלי לנצל אחרים.
איזו יפת נפש אני מצטיירת באילו המילים...
אך יש גם פזיזות ועצבנות, לעיתים גם חמדנות ותחמנות, ואם צריך,
אם מגיע אז רדיפת ההוקרה, "קרדיט" לשמה.
אני שלא תמיד מבינה מה לא בסדר אצלי. אני שאוהבת טיולים. אני
שנהנת להצחיק אחרים. אני שמעריכה חיים, רוצה לראות כבר מה קורה
בסוף מבלי לעבור הלאה...
מאמינה שאין זכות לא לגאון ולא לטיפש לבקר אחר, שהרי כולנו
חיים בפעם הראשונה.
שונאת אי צדק. מתעבת נרקסיסטים. חולמת לגנות את ה"בולשיט" הזה
שעוטף את העולם.
איבר מיותר בגוף הוא ירכיים, ומוזרות הן הגבות. צבועים משקרים
רק לעצמם. בית ספר הוא מסגרת שמדכאה יצרים. ומורים הם יצור
מסכן. ליבי ליבי עליהם.
משפחה זה לתמיד, משתדלת לא לחבל ביחסים עם הנפשות הפועלות.
חברים באים והולכים. אין קשר שמחזיק דיו.
כשאמות אני לא רוצה פרחים. כל עוד אני נושמת אפשר לשלוח חמנייה
או כלנית.
לק על הציפורניים, עדשות בעיניים הם הדבר הכי מכוער שיכולה בת
(או בן... אני לא נגד) לעולל לעצמה.

לא יודעת מה אני עושה כאן ולאן אני ממשיכה, אם בכלל, אבל זה מה
שיש ויש מה שזה. טוב לי ורע לי וחם לי וקר לי, אני רוצה
ומעדיפה שלא, חולמת, מתאכזבת, מרמה, נעלבת, ננעלת, בורחת,
לוקחת, אני ואני ואני...

ספרו לי מי אתם.