צקצוק לשון
למראה גמל באור בין ערביים
גורם לי לצעוק כאילו אין מחר.
לרכוב עליו אל מדבריות הפודינג
כשעל כתפי יושב תוכי קקדו קטן וצועק
"ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"
דופק לי בקרום התוף כמו קרוקודיל שיוצא מהמים לטרף קל של
סנונית, ואז נזכר שסנוניות לא נוטות לשבת ליד האגם ולחכות
לקרוקודילים רעבים.
שט על גמלי בין ימים והרים ומגיע לערמת החציר שבמרכז כדה"א.
אומר לו: "גמלי, אחרי כל מה שעברנו, מה אתה בכלל יודע עלי?"
והגמל, הוא לא ענה לי הממזר. אחרי כל הרפתקאותינו הוא לא יודע
יותר עלי מאשר מה שאופוסום בן יומו עם כובע טמבל יודע על
נפוליאון בונפטרה והשפעתו על אירופה של המאה ה18. אבל לך תדע,
הוא גמל מאיפה הוא יכול לענות. לא שאני מזלזל חס ושלום בכוח
הגמל, הרי שמי כמוהו ממריא לשחקים?
תנו לי גפילטע ואהיה מאושר, עזבו אותכם גמלים. תנו לי את הגוש
קרפיון המסריח הזה עם הגזר למעלה שמסתכל עליך כאילו אתה קבנוס
ענקי. תנו לי לרקוע כי מי כמוני שמח! תנו לי לרקוד, לשיר
לצלילי פלמנקו בגיטרה ספרדית ולרכוב על חלומותיי אל הדימיון.

לא. בעצם אני מעדיף גמל.