אתה יכול לצוף כמה שתרצה. המים כאן מאוד רדודים. אם תשנה את
התנוחה ומתח הפנים של המים יקרוס תחת האגן שלך הקרקעית תבלום
אותך מייד. חול רך ירכך את הפגיעה. זה לא גן עדן. על זה שנינו
מסכימים. מקיפות אותך כאן נימפות יפהפיות אבל כל הדיבורים שלהן
נשמעים רק כהד חולף. הן לא מקשיבות כשאתה מדבר. גם הזמן כאן
חולף מאוד לאט בשבילך. עד שאתה מצליח לפתוח את הפה הן כבר עברו
לנושא אחר. יש delay בחפיפות המשפטים. אבל השלווה כאן תפצה על
כל רוגז שהעניין יכול להעלות אצלך. זרמים חמימים וקלים ישקיטו
את הצווחות והשריטות על קירות מחורטים. וכאן אנחנו מתנגשים.
אתה מחפש את הרגיעה המוחלטת, ציפה טוטאלית. אתה מקווה כנראה
שאם תשכב מספיק זמן במאוזן בלי ליצור יותר מדי מערבולות, או
מערבולות קשות מדיי, אז כשתקום, אם בכלל תרצה לקום, בועת הפלס
הפנימי שלך תשאר באמצע. אני עדיין אוהבת לטבוע. אוהבת את
המנהרות האפלות החנוקות, את הדוחק הסוחף אותי ללא שליטה, את
חוסר האונים המזדעק מכל פינה. אני אוהבת שהקירות הדקים שאני
בונה לאט קורסים עליי ואני אוהבת להיסדק. אבל הכי אני אוהבת
להתחיל לבנות לי קירות על היסודות ההרוסים. מתוכם. אני אוהבת
את קרני האור הראשונות שמלוות את השחייה אל מחוץ תהומות
האוקיינוסים. אני אוהבת את משבי הרוח הרעננים המקיפים את ראשי
כשהוא פורץ את דוק המים. ואני אוהבת לשחות. ולשחות ולשחות.
לשחות עד ששוב אשאב במערבולת אדירה אל מנהרה חדשה. אתה מפחד
להשאב אל תוכי. מפחד להרפות מכל הסלעים היציבים שלך שנימפות
יפהפיות חרשות-אילמות יושבות עליהם במערומיהן. אתה מתעלם
מהעובדה שכבר נסחפנו. אולי לכמה רגעים. אולי רגעים חסרי
משמעות. אבל נסחפנו. וכנראה למקומות שתזוזת הקירות שלהם הייתה
יותר מדיי גבוהה מכדי שתוכל להכיל אותם. אני מצטערת שהפרתי לך
את השלווה. אבל אני מרגישה שאתה פשוט מדחיק יותר מדיי דברים.
ואז אני לא באמת מצטערת.


כל כך בא לי לטלטל אותך. ואז לחבק אותך.
ושתבכה לי בין הידיים.