[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דר צנר
/
ביצת עין

בחבטה הונחה צלחת שטוחה עמוסה עד אפס מקום על השולחן במסעדה
הכפרית מאחורי המועדון. ביקור ראשון. גרגירי בורגול אחדים
התפזרו והתגלגלו עד רגליי. מעל הבורגול והשמיר הדחוס נחה ביצה
גדולה וחמה שאדים בקעו ממנה לכל עבר. עדיין חמה מדי. והבטן
מקרקרת נורא והריח משגע. במרכז הלבן הציצה אלי אותה העין של
הביצה. שעליה היא נקראת. עין כתומה, לוהטת, ממש כמו שמש יוקדת,
מאירה את צלחתי. "נו, איך?" המשופם עם הכובע הכחול-ממורטת שלו
שאל. "כן, עוד לא ניסיתי. בטוח טוב..." לא כל כך בטוח אבל לא
נורא להגיד. והוא מתקרב אלי. פירור לחם תלוי בקצה שפמו הסבוך,
ורוטב אדמדם מרוח מזוית פיו הלאה. הוא נשען עם כל גופו הכבד
והמסיבי על השולחן. רוקן לעברי עד שאפינו כמעט נפגשים. מה יש,
מה הוא רוצה? "חם! חם פה..." אין עוד לקוחות כאן? מה הוא נטפל
דווקא אלי. אישה דקיקה ישבה על יד הדלפק. גבה מופנה עלי והיא
מתכופפת לצלחת ועולה לבלוע ושוב ושוב בקצב מהיר. "לא. לא. זה
בסדר גמור כבר לא חם... הינה" אני מקרב את המזלג לשפתיים, פותח
לוע משתוקק למזון אכיל, ונכווה מהבערה. צריבה כאילו חותכת את
לשוני הורודה. "אה, אמרתי לך" הוא מחייך וקמטים נטבים על עור
פניו הסמוקות. "עוד חם זה" והוא נושף נשיפות קלות וסבוביות על
כל צלחתי. מדי נשיפה בנשיפה זרזיף רוק מושפרץ מבין שיניו
הקדמיות. אני עוקב אחר הטיפות הקטנטנות במסלולן מפיו עד לשולי
הביצה, אמצע גרגר בורגל ולאורך ענף שמיר אומלל. "די! זאת אמרת,
תודה, לא צריך!" אני מתלהם. מה, לא אשלם שלושים שקל בשביל
לאכול ארוחה מרוחה ברוק. אני לא פרייר. אולי קצת בישן. אבל זה
עובר גם את הגבולות שלי... "זהו? לא עוד?" הוא עוד שואל, "זהו.
מספיק" "נו, תאכל. אני רוצה לראות אותך אוכל". הוא מצתדק ובוהה
בי. ממש נהנה להביך אותי. מי הוא אמא שלי? יותר מתאים להיות
בגיל של סבא. בשביל מה הוא צריך לראות אותי אוכל. אני פונה
להביט בצלחת. התאבון שהיה ער וזועק כל כך, כמעט נעלם למראה
שרשרת הירוקות שנחתו בה. מרים את המזלג ביד מהססת וחופר עמוק,
מקווה שלשם מיצי פיו לא חדרו. פתאום, ממש אז, כף יד מושטת אל
בין שערותי ומלטפת עד הקרקפת, ממששת כל שערה. אני מזנק אחורה.
"או או איזו קפיצה. זה בסדר. אתה יודע יש לי בן בדיוק בגיל
שלך. בן כמה אתה?" "חמש עשרה. לא ארבע עשרה. עוד שבוע חמש
עשרה." "איזה ילד גדול אתה! תאכל, תאכל שתגדל עוד. אתה תבוא
אצלי כל יום מעכשיו נכון?" לא עניתי. "היי?" הוא שוב נגע לי
בראש. הפעם לא התנגדתי או קפצתי לאחור. "כן". פלטתי הבטחה.
מאיפה האומץ הזה להתחייב למשהו? מה יש לי? איך אשלם לו כל יום?
מה אני עושה... הוא חייך בטוב וחזר אל מאחורי הדלפק. בנתיים
סיימה ההיא את הארוחה ונגשה אליו. "המון תודה ברוך". "איך היה
היום. טוב?" "מרגש. כמו תמיד. טוב מאד", היא העתירה עליו
מחמאות מוגזמות לטעמי. "יופי יופי" והיא חיבקה אותו. כנראה
לאות תודה. ממתי מחבקים את הטבח? ידו החליקה על שמלת המשי
השחורה שלה והתקדמה מגבה על האכוז. נתנה בו צביטה חזקה והאישה
השמיעה יללה חלושה של כאב, אך לא זזה מבין זרועתיו החסונות עד
ששלח אותה וצעק אחריה "כל טוב". זו אישתו, גובשה הדעה בליבי
כשחלקיקי הבורגול התמעטו ונעלמו כלא היו. והבן שדיבר אליו,
הילד בן גילי, הוא בנה. ובכל זאת כל כך צעירה ודקיקה עם ענק
שכזה. אולי היו רוצים עוד בן אחד? בן חמש עשרה. לא יותר. אולי
אם היינו כולנו, היינו יושבים ואוכלים ביצים לוהטות בתום
היום?
סיימתי את הצלחת ונגשתי אל הקופה לשלם. "לא צריך" הוא שוב
חייך. "מה?" "אין צורך. הרי אנחנו חברים לא?" "אה.. כן" אז
זהו. הוא עזב את הקופה. ניגש אלי וירד לגובהי מחזיק בשתי ידיו
את שתי ברכיו. "איזה כייף לך שיש לך חבר כזה גדול ומבין אה?
שמכין לך אורוחות טעימות" חייכתי. הוא דוקא נחמד, די מצחיק
כזה. נפרדנו אבל הוא לא תפס בישבני. רק העביר יד על הלחי,
הצוואר וקצת גם על הבטן, אני חושב.
מאותו יום באתי אל ברוך באופן קבוע. הכרתי את כל סועדי המסעדה.
דינה הדיקה לא הייתה אישתו, לה הוקדשה צביטה באחד מפלחי הישבן
בסיום כל ארוחה. מעולם לא ידעתי מדוע היא משמיעה את אותה יללה
מופתאת כשמשך בבשר העגלגל תחת שמלות המשי שלה. עם אפי לא ממש
יצא לי לדבר. הוא היה בא לעיתים רחוקות. תוקע לחמניה עם לבנה
וזעטר. עלה למעלה. ברוך היה מצטרף אליו לפעמים. הוא היה עוזר
לו והם דברו המון. אף פעם לא ביקרתי שם, למעלה, אבל משום מה
הייתה לי תמונה מדוייקת בראש איך נראה המקום.
ברוך היה איש טוב. כולם ידעו את זה. אפילו מחוץ למסעדה היה
ידוע כרחב לב. ומלבד הקבועים, רבים מהרו לשם כשהזדמן להם. ברוך
פתר את הבעיות של הכל. רחשתי משפחה. עידיה וציון וענת ואייל
ויסמין ומי לא? גדולים ממני. גדולים ורוצים בקרבתי.
הם חברים שלי והוא חבר שלנו. חבר שלא חייב אף פעם על הארוחות.
אף לא פעם אחת... ברוך היה איש נדיב שנותן בלי חשבון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
התחלתי לחטט באף
תוך כדי כתיבת
שירים בכדי לשפר
את הקשב המפוצל


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/1/04 23:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דר צנר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה