היא הייתה בחורה כזו, לא יפה ולא מכוערת, איפה שהוא באמצע
הנורמליות הרגילה.
לא היו לה ערכים מיוחדים או אמונות חזקות במיוחד. היא לא הייתה
חכמה במיוחד ולא טיפשה במיוחד, לא שמנה ולא רזה במיוחד לא שונה
ולא דומה במיוחד. היא הייתה מאלו שהשקיעו את החיים בלהיטמע.
היא הייתה כמו ניצן בשדה של דשא. ירוקה כמו כולם אבל עם היכולת
לפרוח.
הבעיה הייתה שהיא לא רצתה לפרוח. היא רצתה להידמות לדשא חסר
המטרה שזז עם הרוח ואינו מעניק דבר לאחרים.
היא ידעה שלה יש את היכולת לפרוח, להעניק חיים וצבע למקום
חד-גוני בתכלית.
שאר העשבים השוטים לא התעניינו כלל בצבעים. הם הכירו רק צבע
אחד והיא הכירה את כל הצבעים.
היא אהבה לדמיין איך יכול להיות העולם לו היה הוא שדה של
פרחים. לו כל העשבים היו יודעים להעניק צבע ולהחיות מקום שנראה
מנוון.
היא ידעה שעשב לא יכול להפוך להיות פרח ולכן השקיעה את כל
המאמצים ביכולת להיטמע.
לבסוף, קרא לה הצבע. היא חשה אותו מבפנים מחכה לפרוץ החוצה,
היא ניסתה להדחיק אותו כמו שעשתה במשך שנים אך לבסוף הוא פרץ
החוצה והאיר את המקום באור אדמוני וזורח.
היא הייתה חופשייה.
אבל עכשיו כשיש לה חופש להיות עצמה היא בעצם לא שמחה כי למרות
שהיא הצליחה לשחרר את מה שהיה מוחבא עמוק בתוכה ובמשך שנים
ביקש לצאת, עכשיו היא עוד תופעת טבע בלתי מובנת, כי איך זה
ניצן של פרח צומח ללא הבחנה בשדה פשוט של דשא?
וגם הדשא לא ממש היה מאושר מהאור האדמוני שלה. הוא הסתפק
בהיותו דשא ולא הצטרך מאומה מלבד עצמו.

כך צמחה הפרח ואף אחד לא שם לב לכל הקסם שגדל מתוכה כיוון
שכולם היו עסוקים בירוקת של עצמם.
היא הייתה עוד סיפור עצוב על קסם בשדה של נורמליות שאף אחד לא
שם לב אליו.

היא הייתה אני.
ואני הייתי היא.
אני הייתי הקסם הזה שפחד לצאת ולבלוט ולכן ברחתי מהעולם. ברחתי
עם כולם מרגש ומכאב ומשמחה ומטוב ומרע ומהכול.
רצתי קדימה בלי להביט אחור. סירבתי לתת לקסם האדמוני שלי
להיעלם בתוך שדה האינסוף חסר המשמעות.
צרחתי לשמיים, לאלוהים, למי ששומע, שיזרוק מלמעלה קצת משמעות
לחיים האלו.
מאז אני רצה.
רק קדימה ומחפשת מקום לפרוח בו.
אולי כשאמצא אירגע אבל עד אז אני בורחת מכם.