היא הייתה עיוורת צבעים.

     כל החיים שלה היא חשבה שהמילים הללו הכי מאפיינים אותה:
עיוורת צבעים. כאשר כל שאר האנשים התלהבו מהצבע של השמיים
באותו בוקר או מהזריחה הנפלאה או מהחולצה המהממת - היא שתקה.
ומה בדיוק ציפו ממנה שתגיד? כל עולמה התנהל בצבעים לבן, שחור
ואפור. ניסו לתאר לה צבעים אחרים: "סגול", "ירוק", "כחול",
"ורוד" - אבל היא לא הבינה. ואיך בדיוק מסבירים לעיוור מה זה
ענן? זה היה מעבר לתפיסה שלה. לא היו בשבילה צבעים שמחים או
קודרים- רק הסטטיות שבעולם המונוטוני ועקבי שלה.

    אבל היא לא התגעגעה לצבעים, כי לא היה לה אל מה להתגעגע.
היא הסתפקה בעולם השונה והמיוחד שלה, כמו סוד שאף אחד חוץ ממנה
לא ידע או הבין. היא ידעה שאנשים ריחמו עליה והביטו בה כאילו
שהיא יצור חריג. אבל היא חשבה את עצמה מפוכחת מהם- היא לא נתנה
לצבעים ועטיפה יפה להשלות אותה. היא ראתה את הכל אותו דבר
ושפטה לפי מהות. מה זה משנה אם הסוודר "כתום" או "טורקיז" אם
הוא לא מחמם?

    יום אחד אימא שלה גררה אותה לסופר פארם. אימא שלה רצתה
לצבוע שוב פעם את השיער וניגשה ישר למחלקה של צבעי השיער. בזמן
שאמה הלכה לשאול את המוכר בקשר למבצעים מיוחדים או הנחות, היא
התחילה לקרוא את התוויות. "שחור סיני", "שוקולד עמוק", "חום
מהוגני", "בלונד זוהר"- כל השמות האלה בלבלו אותה. היא זכרה
ש"בלונד" יותר בהיר מ"חום" - כמו שלבן יותר בהיר משחור. אבל
סיני? שוקולד? זאת אמורה להיות מטאפורה?

      היא עמדה ללכת לחפש את אימא שלה כאשר משהו נראה לה
מוזר. היא הביטה באחד המדפים והרימה קופסא שהיה כתוב עליה:
"שקיעה לוהטת". היא העבירה את אצבעותיה בשיער הדוגמית, מנסה
לתפוס את המהות. היא ראתה משהו שונה, שלא יכלה להסביר אותו.
היא ידעה שזה לא שחור או אפור או לבן. זה היה כהה יותר מלבן,
אבל בהיר יותר משחור. היא קראה למוכר ושאלה אותו איזה צבע זה,
והמוכר ענה: "אדום כזה".

   היא הודתה לו והמשיכה להביט בדוגמית, מכושפת. היא חייכה
בהנאה וצחקה מכל הלב- עד שהפחידה אנשים מסביבה. היא נשמה עמוק
ואימצה את מוחה שיזכור שהדבר המוזר שראתה, הגוון השונה,
הכהה-בהיר הזה הוא אדום.

אדום היה הצבע היחיד שראתה.

    היא לא ידעה למה דווקא אדום היא יכולה לראות, ולא "ירוק"
או "כחול", אבל היא הייתה מאושרת. היא פתאום ראתה חלק קטן
מהפאזל של העולם, פאזל שכל שאר האנשים ידעו בעל-פה. היא חיפשה
באנציקלופדיות, בחנויות ובעולם את המושג "אדום". היא ידעה
שבזמן מסוים בזריחה השמש אדומה, ולכן החלה הצפות בזריחות כל
בוקר. היא ידעה שיש חולצות אדומות, שיער אדום, ציפורים אדומות
ושהדם אדום. הכל ריתק אותה והיא התחילה להתמקד כל כולה בגילוי
הצבע הזה: מה מקורו, מה הצבעים מהמשפחה שלו, מה הוא מסמל
בתרבויות שונות, כמה אור נכנס בצבע וכמה אור הוא סופג.

אחרי חודשיים נמאס לה.

   היא שנאה את זה שהיא גילתה רק חלק מהאמת ולא יכלה לראות את
הכל. היא מיצתה את כל האינפורמציה ולא מצאה אמת נוספת על
ה"אדום" הזה. היא הייתה חסרת מנוחה ולא יכלה לישון. כל פעם
שהיא נרדמה היא חלמה על ה"אדום" ועל המסתורין שבו. היא גם לא
יכלה לאכול, כי כל מאכל רק הזכיר לה את הצבע. אימא שלה התחילה
כבר לדאוג לה, אך לא היה לה אכפת. אימא שלה לא יכלה לדעת איך
היא מרגישה, מה היא רואה - היא לא מבינה אותה.

      יום אחד אמה הלכה לחדר שלה כדי להעיר אותה לבית - ספר,
כמו בכל יום. היא ניסתה לפתוח את הדלת, אך היא הייתה נעולה
משום מה. האימא דאגה וקראה לאבא שיפרוץ את הדלת. כשהיא סוף סוף
הצליחה להיכנס לחדר היא צרחה. כל החדר היה צבוע באדום, כולל
המיטה שבתה ישנה בה. האימא ניגשה לבתה הדוממת, וניסתה להעירה -
אך ללא הועיל. היא חיפשה על הקירות ובכל החדר פתק, מכתב - משהו
אחרון מהילדה האהובה, מסר כלשהו שיבהיר לה מדוע היא עשתה את זה
ומה עבר לה בראש. אבל הבת לא השאירה שום דבר אחריה ולקחה את
הסוד לקבר.