זה נפל עלי כרעם ביום בהיר,
נוגס בכל איבר מאיברי גופי השפוף,
מטלטל את ראשי בחזקה מצד לצד,
חושף את חיוורוני
ומאיר את כל אותם תאים,
שלא האמנתי כי הם קיימים.

האמת, הרומן בינינו לא התחיל כאהבה ממבט ראשון, אפילו לא שני.
נפגשנו על שפת הים עת השתזפתי לי להנאתי, בעודי שכובה על מגבת
כחולה ישנה שהוצאתי מהארון שעות ספורות קודם לכן. היא הסתכלה
עלי במבט חודר ונוקב, התקרבה אלי בצעדים מהוססים וליטפה את
גופי הערום ברכות. חיוך רחב עלה על שפתיי ובהנאה רבה התמסרתי
לליטופיה, מגרגרת לעצמי בהנאה רבה.
למעשה, כוונותיה לא היו רעות כלל, אך המבט הממזרי בפניה, בו
הבחנתי לראשונה כאשר הפניתי את מבטי לעברה, גרם לי להשתבץ. היא
המשיכה בליטופיה שעות, מגינה עלי מפני העולם האכזר מבחוץ.
לפנות ערב היא פנה והלכה משם, מותירה אותי בודדה במערכה. למחרת
היום פגשתי אותה שוב. הפעם היא היתה יותר רגועה. החלטתי לתת
לקשר בינינו צ'אנס והיא כרגיל לא אכזבה. גם הפעם ליטפה אותי
שעות רבות, מנסה לא לרוץ עם הדברים מהר מדי. בהדרגה נעשתה
מערכת היחסים בינינו תובענית יותר. היא רצתה שאפגש רק איתה,
תובעת אותי לעצמה, דורשת שאתמסר רק לה, בודקת בגופי אם הייתי
עם אחרות. בשלב מסויים, באקט של נאמנות, הצעתי לה לעבור לגור
ביחד. יום לאחר מכן היא כבר התמקמה בביתי, כולה חיוכים.
הסתכלתי עליה שעות, מדמיינת בראשי אם נישאר יחד לעד. היא היתה
כל כך יפה, כל כך קורנת וזורחת, עד שנדמה היה כי דבר לא יוכל
להפריד בינינו. היינו יושבות כל היום וצוחקות. אני הייתי מספרת
לה מה עבר עלי במשך היום והיא רק חייכה והנהנה. בלילות היא
היתה הולכת וחוזרת רק בבוקר שלמחרת. לא קינאתי, כי ידעתי שבתוך
תוכה היא אוהבת רק אותי וזה רק עניין של תאוות בשרים זולה.
בבוקר יום שני, אחד מיני רבים בהם היינו יחד, צלצל הטלפון דקות
ספורות לאחר שמונה בבוקר. על הקו היתה ד"ר דיוויס, רופאת העור
בקופת החולים בה אני מבוטחת. בקול רפה אך סמכותי, היא ביקשה
שאגיע למרפאה כמה שיותר מהר. גררתי את עצמי לארון הבגדים,
לבשתי את ה"סמרטוט" הראשון שמצאתי ויצאתי מהבית.
"אין לי דרך טובה להגיד לך את זה" אמרה לי ד"ר דיוויס בפנים
חתומות כשהצלחתי לבסוף לדחוק את עצמי אל הכיסא הקטן הממוקם דרך
קבע במשרדה. "אז פשוט תגידי", עניתי לה. "תוצאות הבדיקות שלך
הגיעו. המצב לא טוב", אמרה ד"ר דיוויס, "לצערי, ניאלץ לעשות
בדיקה חוזרת, יכול להיות שזה ממאיר".

זה נפל עלי כרעם ביום בהיר,
נוגס בכל איבר מאיברי גופי השפוף,
מטלטל את ראשי בחזקה מצד לצד,
חושף את חיוורוני
ומאיר את כל אותם תאים,
שלא האמנתי כי הם קיימים.
אותן נקודות חן סרטניות שהותירה בי השמש,
אהובתי משכבר הימים.