וואי אני עייפה פתאום.
הכל מטושטש לי.
אבל הכאב עבר, אני חושבת.
כן, הוא עבר.
כאב לי קצת בחזה, בפנים.
בלב הכוונה.

אז בכיתי קצת.
טוב נו, לא בכיתי קצת, בכיתי הרבה.
ואז כבר לא רק הלב כאב לי,
אלא גם הגרון, והעיניים, והראש...

אז כן, לקחתי אספרין,
אבל זה לא עבר.
לא הכאב לב בכל אופן.
אז לקחתי עוד שניים.
אחרי השביעי כבר הפסקתי לספור.

יו, אלוהים, אני כל כך תשושה פתאום.
אני בקושי מצליחה להשאיר את העיניים פקוחות.
אבל בעצם מי צריך להשאיר את העיינים פקוחות, מי רוצה לראות?
אין שום דבר טוב או יפה מסביב.
כבר עדיף לחלום, ולא לקום.

וואי, עבר לי הכאב ראש, אבל אני חושבת שהלב שלי בוכה
הוא פועם חזק נורא פתאום, נהיה לי חם.
אני מחייכת לעצמי כשאני חושבת איך הוא ירגיש כשהוא ישמע
"איך היא עשתה את זה לעצמה", הוא יחשוב.
"הכל בגללי", הוא יאשים את עצמו. "אסור היה לי לפגוע בה ככה"
"אני אוהב אותה", הוא יבין.
עכשיו אתה נזכר? קצת מאוחר מדי.

הוא יעמוד שם, בבית הקברות, מחזיק לזונה את היד.
הוא ימחה דמעה כשאני אעלם באדמה, והיא תתפלל.
לא בשבילי, אלא שכל זה יגמר כבר
שהיא תוכל לקחת אותו איתה הביתה, לתמיד.
ואז הם יצאו משם, יד ביד, והוא יילך אליה.
והם ישכבו.
אחרי זה הוא ישכח את כל השנה וחצי האחרונות.
אני, לא שכחתי. גם לא סלחתי.

אתם מכירים את אלה שאומרים שלפני המוות הראש נהיה צלול?
שפתאום עוברים לך סרטים שלמים על אנשים שהיו בחיים שלך?
אז הם טועים. אין שום סרטים, והראש בכלל לא צלול. להפך.
הוא מזוהם, מלא בכעס, וגועל, וכאב. חרטה.
מחכה כבר להפטר מכל זה, להתרוקן.

זהו, אני חושבת לעצמי.
כבר אין לי שום תחושה.
האחיזה שלי בבקבוק האספרין הריק נחלשת אט אט
אני לא בטוחה אם אני עדיין אוחזת בו או לא
אני לא מצליחה לפקוח את העיניים, הן כל כך כבדות.

המסך השחור פתאום הופך ללבן.
סוף סוף...
שקט.