בהשראת ארוחה עירומה - וויליאם ס. בורוז.


רשימת התמכרות:  בערך כל שש שעות חצי מ"ג נובוקיאן לווריד כדי
לא להרגיש את הכאב שבא אחרי שעובר הקריז. הרופא השמן הזה בכלל
לא יודע שחצי מיליגרם לא יכול להרגיע אפילו עכבר מעבדה.
שומר החדר שלי מקפץ בפרוזדור. כל האנשים פה שמחים. לפחות אלה
שלא מכורים לסמים. או לפחות לסמים מסויימים.
אז כמו שאמרתי, השומר הזה מקפץ בפרוזדור ונתקל בדלת לבנה. הוא
מוציא משחת שיניים כחולה אדומה מהחלוק הרפואי-סטרילי  הלבן שלו
ומתחיל לצבוע אותה. בחדר לידי עוד מכורה אחת מנסה להזריק לעצמה
אוויר לוורידים ביידים קשורות. פלא שהיא לא מצליחה.
אני נשכב על הרצפה וצופה מהצוהר בקיר, דרך הסורגים. כמו בבית
כלא. חולם על אברי מין ענקיים שפותחים רקטומים מזעריים ונטולי
ווזלין. ההומואים הם חבורה גאונית בהחלט. ומה אבא יגיד אם ישמע
שאני אוכל בתחת? למי איכפת מה הוא יגיד, בעצם?
אני קם ופורץ את הדלת בכוחות אדירים של קריז הירואין. לוקח קצת
מורפיום משולחן על גלגלים של אחות שעברה שם במקרה ורץ החוצה.
בחוץ אני מספיק לשלוף את מעט הכסף שנשאר לי במכנסיים - מזל שלא
החלפתי בגדים כבר שבוע - ולקנות שבע מנות הירואין נקיות מסוחר
תמים שעבר במקרה מתחת למוסד הגמילה.
שיט, שיט! אין לי מזרק. מזרקים הם מצרך לא חוקי במקום שאני גר
בו עכשיו, למרות שלרופאים ולשאר מסוממים אנונימיים יש כמה.
טוב. מאלתרים.
אני מרים חתיכת ענף דק וחלול מהאדמה, מנקה אותו בשרוול ומחדד
את הקצה עם הציפורניים. זה עלול לכאוב מעט.
אני טוען אותו במנות לא מדוייקות ומזריק בכוח ישר לווריד. מה
שנשאר לי עכשיו זה פצע פתוח ובערך שבע שניות למות. שבע מנות
חיים.