הדם שלו הכתים לשי את היד. כל הזרוע היתה מלאה אדום ארגמן
והטיפות הגדולות שזלגו כמו דמעות מחתך הטרי שלו נגעו אט אט בכף
היד שלה, שלחצה חזק על המקום החתוך. הוא הסתכל עליה, הוציא
איזו אנחה קטנה של כאב או הנאה או סתם הד, ושניהם החלו לצחוק.
זה באמת היה נורא משעשע. שי בחנה שוב את הפצע. לא ממש עמוק ולא
כזה שיכול להרוג אבל ללא ספק כזה שיכול לגרום לכאב רציני
ולאובדן דם גדול ולצלקת יפה שנשארת הרבה זמן ותמיד כשמסתכלים
עליה מעלה חיוך של זכרונות טובים. בצד של המיטה היה זרוק הסכין
שלה, שקנתה לפני המסע שלהם עם התנועה, חד כזה, ומגואל בדם. הוא
קצת ליכלך את הסדין. היא החזירה את מבטה אליו. הוא התנשף.
מעיניו ניבט אליה מבט של שלמות.
-"נו?"
-"מקסים"
-"אמרתי לך"
-תמיד ידעתי"
שוב הוא התחיל קטע של התנשאות מעושה. בעצם זו בכלל היתה
עליונות טבעית. נורמלית. כמעט מאוזנת.
הוא נהייה רציני. הוא הביט אליה, עוצמה של רוגע ושלווה
בעיניים. אבל כועסת מעט. חמה.
שי אהבה אותו כשהוא הזדרז להתעשת מהנאות רגעיות לפילוסופית
חיים עמוקה. מיוסרת.
היא סתם מגזימה. היא יודעת את זה. היא סתם מפרשת לא נכון את
המילים שלו. אבל היא היתה נתונה למחשבות שהתעוררו בתוכה. היא
היתה ערה. נחה פקוחת עיניים בשמיו האפורים.
וכשהוא נהייה כזה הוא הזניח אותה. כך נדמה היה. פתאום לא הייתה
חשובה לו. רק הוא והוא והוא. הוא עצוב. הוא מרוגז. הוא שונא.
הוא רוצה. הוא צריך. הוא כואב. הוא מת.
-"שוב אתה מתחיל?"
-"מתחיל מה"
-"לשנוא אותי"
-"אני לא שונא אותך"
-"ממש..."
-"נו שי די עם זה כבר"
הוא רכן אליה. ליטף לה את הכתף. נשק קלות ללחייה. היא הזדקפה.
לא. היא לא זקוקה לרחמים שלו. היא לא זקוקה לדאגה המזוייפת
שלו. גיא אחז בידה המגואלת בדמו שלו. הוא קירבה לפיו. היא
הופתעה. אז החל מלקק בעדינות את אצבעותיה האדמדמות מדם. ארגמן
צבע את שפתיו. היא הביטה משתאה. מוקסמת. ידה כבר חזרה לצבעה
הטבעי, האנושי, החיצוני. היא רעדה.
-"גיא..."
-"ששש. אל תדברי", לחש באוזנה והניח את ידה חזרה בחיכה, "את
מדברת רק שטויות"
-"אתה שוב מתנשא"
-"שי נו די עם כל זה. תתבגרי. מה עשיתי כבר?!"
-"לא משנה"
-"נורא בוגר"
-"כן"
היא הפנתה לו את גבה. הוא השמיע יללת עצב. כזו יללה שחתולי
רחוב מיללים ליד פחי זבל מתחת לבתים של אנשים כדי שירחמו עליהם
ויעזרו להם או משהו כזה. זה לא עבד עליה. הוא יכול ללכת
לעזאזל, עם המצבי רוח שלו. פעם אוהב אותה, ומדמם איתה, ומיד
שוב שוכח ממנה, באנוכיות מעליבה. האגואיזם שלו פגעה בה עמוקות.
לא היה לא כלל מושג למה היא כועסת עליו. כה שקוע היה בעצמו,
חשבה, שאפילו לא שם לב למעשיו. היא אהבה אותו. שובה לב. מכושף.
הוא לכד את ליבה בעדינות, בחן, בהמון חיוכים מסתורים. היא זכרה
הכל.
תמיד ראו זה את זו בחצר התיכון. שי, כתמיד, לבושה שחור מכף רגל
ועד ראש. שיער חום-בורדו ארוך, חלק, מבריק גם באור הכי חשוך.
פנים מעט חיוורת. מבט ישיר. עיניי שקד חומות, גדולות, צבועות
בעיפרון שחור שנמרח מעט. צל כבד על שמחת חייה. צל של יסוריי
מוות ושל אובדן אם. לבושה בבגדים מהמאה שעברה המזכירים את ימי
שייקספיר רק הראו כיצד היא מנציחה את אמה דרך חיקוי ודימיון.
אולם תמיד היתה יפה.
והוא, תמיד היה שם. יושב עם חבריו על הדשא, על שקית שוקו או
סתם מבחן, יושב בדשא, ונועץ מבטים לעברה. בעצם זו היתה נעיצה
הדדית. אולי. בערך. בהתחלה לא הבחינה בו. אחר כך הקדישה לו כל
יום מחייה. היתה קמה בבוקר כדי לפגוש בעיניו הכחולות הדוממות.
היתה באה כדי להביט בו. כדי שיביט בה. מבטים של שתיקה. שתיקה
ושתיקה כואבת ומחרישת אוזניים. הוא היה קל לזיהוי. שיער שחור
גלי וארוך, פניי ישו. מקסים. מיוסר. חבוט בשאלות קיומיות אולם
מעניק את כל כולו לראיית העולם כמו שצריך. כמוה. חודשיים בהו
השניים זה בזו. חודשיים תמימים וארוכים. חודשיים מלאים ברגעים
לא מנוצלים, מבוזבזים. ועם כמה שהיו ללא מילים ידעו שניהם מה
הם רוצים וצריכים. זה היה כל כך ברור. חיוור לעומת קשרי הראווה
המזוייפים של התיכון. זה היה משהו אמיתי. ולא ממומש. לבסוף פנה
אליה. ניגש. היא ישבה בצד, לבדה, בודדה, משתלבת בצל באופן
טבעי, מנסה לשווא לפתור תרגיל בקומבינטוריקה. הוא קם מהדשא,
עזב את חבריו לטובת צעידה איטית ומהססת לעברה. בהתחלה לא
הבחינה בדמות הגוחנת מעליה בחשש. ואז הרגישה. מכאן הכל ברור.
הכל זרם באופן מושלם. אחד ואחת. ואז שניים. ואז רק אחד, שלם
ומלא ומאושר.
אבל היא שנאה אותו כאשר שקע בעצמו.
מנסה תמיד לסלוח לו על הדקות הארוכות בהן התעלם מקיומה המשיכו
שניהם לאהוב בגלוי ובסמוי.
לעיתים הוא עבר את הגבול. ולעיתים היה עוד נסבל.
כמה לחשים הטילה על שניהם כדי שיהיו מאושרים זה עם זו.  
והם באמת היו.
כמעט.
היה חסר משהו. משהו שכל טיפות הדם הכי מתוקות בעולם לא ימלאו.
חלל של ריק בתוך הגוף של האדם שאותו היוו שינהם יחד. משהו
חסר.
משהו תמיד חסר.
היחס הזה שכמהה לו, ההקרבה בלי גבול, הנתינה ללא שאלות, כל אלה
לא קיבלה מספיק מגיא. הוא לא היה כל כך אנוכי כמו שעשתה ממנו,
אולי הגזימה לתארו כך, אבל עדין.. קשר כה יפה ועמוק ואינטימי,
לא יכול להיות מושלם. פשוט לא יכול. אין שום דבר בעולם שהוא
מושלם, ידעה ושתקה.
גיא התיישב ישיבה מזרחית על השטיח, מולה. נעץ בה מבט ישו תמים
ועצוב, היא לא הסיטה את מבטה מתמונה הדוממת של הקיר, ידעה שאם
רק תפנה מבטה אליו תסלח לו מיד, תשקע בעיניו הטובות והמכשפות
ותשכח שעד לפני שלושים שניות כעסה. היא לא רצתה לסלוח לו,
להפך. היא רצתה שיבין שהוא פוגע בה.
הוא הבין מיד, כרגיל.
-"אני מצטער", לחש לתוך כפות ידיה.
שי הביטה בו, ונמסה.
-"אני.. רק רציתי שתדע ש..", היא מילמלה, חושבת על המילים
בזהירות, "שכשאתה מתנהג ככה אני רוצה לקום וללכת, אבל אני לא
רוצה לקום וללכת, אתה מבין? ז'תומרת, זה הורס אותי. אני לא
מבינה מה אתה מנסה לעשות".
הוא נעץ בה מבט רציני, מלא הבנה.
-"אני לא מנסה לעשות כלום. אני אוהב אותך. את יודעת את זה".
היא ידעה, ונשקה לראשו, עטור שיער נעים כמו זר פרחים, מריח כך
אפילו.
היא התרוממה והוא התרומם מיד, חיבק אותה, מריח את ריח גופה,
נושם אותה לאפו וממלא בה את מוחו. נכנע למסתוריות שלה ולפחדים.
עמדו מחובקים זמן ארוך, או כך נדמה. היא הצמידה ראשה לחזהו,
מנסה להקשיב לפעימות ליבו ולנשימותיו. הוא הביט על כתפה
החשופה, חייך לעצמו, ליטף את גבה.
עד מהרה נזכרו שניהם בחתך שיצרו לפני זמן קצר. שי מיהרה
לשירותים, הוציאה מהארון מעל הכיור גזה וקצת פולידין, חזרה
לחדרה, ניקתה טוב טוב את החתך, חיטאה מעט את האזור, וחבשה
אותו. הוא הביט בה, שקט, בוחן את תנועות ידיה הזהירות, מתמכר
למגעה. עד מהרה סיימה. שניהם חייכו.
היא פינתה את מיטתה ועד מהרה הם נשכבו עליה, מתנשקים. כך חלפה
כשעה של התגפפות אינטנסיבית והנאה הדדית לרקע צלילי הג'אז של
הדיסק החדש שקנתה, של הפסנתרן השחור והכנר המדהים מפסטיבל
הג'אז בפריז, כמה אהבה את הדיסק הזה. אז התחלפו להן שיחות
ה"בין לבין" על דוסים ומוזיקה לשיחה אמיתית וכנה על החיים אחרי
התיכון, עוד הרבה שנים. בכל משך השיחה הרגיש גיא איך היא כמו
מתנערת ממנו, מתעלמת ממנו בחזון אחרית הימים הפרטי שלה. ראה
איך כשהיא מתארת את חייה עוד שנה היא לא מזכירה את שמו בכלל,
כאילו בטעות, שכשהיא מדברת על עתודה אפשרית באמת אין לו קשר
לזה, אבל למה לעזאזל לא הזכירה את שמו? הם דיברו על משפחה
ועבודה, על גיל זקנה ועל המצבות שלהם. כשדיברו על חתונה אמר
גיא שכשיתחתן איתה הוא רוצה שהיא תלבש, לשם שינוי, שמלת כלה
לבנה, כמו שצריך להיות. היא תקעה בו מבט של חוסר טקט. הוא לא
ידע אם זה בגלל שאמר שיתחתן איתה או בגלל שאמר שהיא תלבש לבן.
הוא הרגיש מאויים פתאום. נוכחותה בחדר היתה עצומה, נוכחות של
שדים ורוחות לכודות בתא. היא, בתוך עצמה, השתוללה. לא ידעה למה
בדיוק חשה כעס אבל היא חשה אותו, משהו בסגנון "למה אתה חושב
שאתה מכיר אותי כל כך טוב" או "מי נתן לך רשות לקבוע מה אני
אעשה עם עצמי". היא רתחה. קטעה אותו באמצע משפט על מלחמת עולם
שלישית עתידית והפטירה באדישות שהיא הולכת לקחת משהו לשתות.
הוא הנהן בהסכמה.
בעודה מתעקבת למטה (ודאי מדברת עם אביה, ניחש) הוא העיף מבט
בחדרה. כה חשוך, תריסים מוגפים, כמה נרות על השידה ולוכד
חלומות משתלשל מהתקרה. גיא התמלא פחד. הוא כל כך צריך אותה, כל
כך צריך. הוא ידע שהאדישות שלו גורמת לה לעצב, אבל זה הוא ואין
לו מה לעשות עם זה, באמת שניסה. ככה הוא וזהו. והיא.. כל כך
מרתקת, איזה סיפורים יש לה, מצטער תמיד שלא הכיר אותה קודם,
בתקופה הרעה שלה, כשאמא נפטרה וכששקעה לתוך תהום של דכאון,
אולי יכול היה לעזור לה. היא הכל. הרוח והשמש והכוכבים והים
הגדול. היא הכל. הריח שלה ספוג במצעי המיטה עליה נשכב, הוא
השתכר מקסמה. הוא אוהב אותה. שי שלו, היפיפיה, שובבה כמו חתולה
וגם אצילית כמוה בדיוק. הוא לא רצה לאבד אותה, אבל נדמה לו
שהיא מתרחקת ממנו אט. לא עוד ערבים יפים עם חדר נעול,דם
ומיניות חסרת מעצורים, אלא בדידות עמוקה. הוא חש זאת, ונבהל.
לא שמע אותה מתקרבת אל החדר והרשה לעצמו לעצום עיניו. הוא חשב
עליה, ראה בעיני רוחו כיצד על המיטה הזו בדיוק, מתישהו בעתיד
הלא רחוק, היא נפרדת ממנו, אומרת לו במילים יפות שזה נגמר,
עיניה מביעות חרטה לעומת נחישות. הוא דמיין אותו מביט על שפתיה
היפות מדברות מילות פרידה שכלל אינו שומע. הוא דמיין את עצמו
בוכה. והוא אף פעם לא בוכה. גיא נתמלא פחד וחשש. כולו כאוב
חשב, היסס, מלמל לעצמו שזוהי סתם מחשבה מטרידה ושאין בה אמת.
הוא טמן פניו בכר, מלמל שוב ושוב לעצמו "אל תהיה אדיוט, אל תתן
לה ללכת. אל תתן לה לעזוב אותך. אל תתן לה להפרד, אף פעם, אל
תעז אפילו להניח לה לנפשה, אל תתן לה לשכוח שאתה אוהב אותך,
גיא יא חתיכת אדיוט שכמותך, לך אליה, תן לה את כולך, רק שלא
תעזוב.." חזר ואמר לעצמו, על סף התמוטטות רגשית, כמעט שבכה,
והוא אף פעם לא בוכה.

היא נכנסה לחדר, בידה 2 כוסות קולה. מיד ספג את דמעותיו
בשרוולו והסתובב אליה. היא חייכה אליו בחיוך גדול.
-"הנה, הבאתי לך גם. אבא שלי אמר שננמיך קצת את המוזיקה כי זה
מפריע לו לנוח".
-"אה, תודה", ענה לה, המום.
היא רכנה אליו, נשקה לו חזק חזק.
-"כשנתחתן", אמרה בעליצות, "אני אלבש שמלת כלה  סטייל
ויקטוריאנית, עם המון קיפולים כאלה. היא תהיה לבנה, למרות שאני
לא ממש אוהבת. אבל אתה חייב ללבוש חליפה. עכשיו נראה מי יתפדח
יותר", צחקה.
הוא סילק ממוחו את המחשבות הרעות שהצטברו במהלך הדקות עד ששבה
לחדר.
-"אני אוהב אותך המון"
-"באמת?"
-"באמת מאד"
-"אני אוהבת אותך גם"
היא ליטף את שערה הארוך, חיבק אותה, אימץ אותה אל חיקו,
ונרגע.