הגעתי למסקנה.
החיים מצחיקים.

ברגע שמפסיקים לסבול
ברגע שממצים את הכאב עד לגבול היכולת
ברגע שמפסיקים לרחם על כל העולם ובמיוחד על עצמנו
העולם נהיה מצחיק
ברגע שמסתכלים על כל העצבים. על כל הבעיות ועל הדאגות צוחקים.

כי מרוב שבכינו שכחנו איך לצחוק
מרוב שכאבנו שכחנו איך להרגיש שמחה בלב
מרוב שהתאכזבנו שכחנו למה בכלל אהבנו
מרוב שניסינו להיות ייחודיים איבדנו את עצמנו
מרוב שניסינו להיות כמו כולם התבלטנו
מרוב שכינו אותנו בשמות על סמך שטויות הפכנו לכאלה

כל מה שנותר לכם לעשות, זה לעצור הכל. לתת למחוגים הקטנים
בשעון שעל כף היד שלכם
מנוחה לכמה דקות. לכבות את הטלוויזיה, אז מערכת הסטריאו ואת
שאר המכשירים
ולקחת נשימה אחת עמוקה. ולעצום עיניים.
במילא, כולנו נמות בסוף. מעפר באנו ולעפר נשוב...
אז למה שנבזבז את החיים בבכי
ולמה שנרגיש מאויימים ולמה שנהיה עצובים.

הפתרון החדש.
הוא לצחוק!
להסתכל על כל השטויות שעשינו, להגיד תודה שעברו ולצחוק במקום
לבכות. לצחוק צחוק בריא ומלא על כל הטעויות, על כל הבושה ועל
כל הנסיונות הכושלים. בכי לא יעזור. דמעות לא ישפרו את
הרגשתך.

חיוך אחד שווה מאה דמעות.