לאור העבר, יגידו לי שמבחינה סטטיסטית, זה שואף לאפס.
אבל האם, ברמה הלוגית של הדברים, יש סיכוי שתרים אלי טלפון
ותגיד:
בואי נצא מהאוטומטיות של החיים, מהתכנות הפנימי.
וניסע לטייל לגליל.
וניקח גיטרה וקרישנמורטי
ונדבר על מהות החיים,
וניגע בדקויות של הדברים,
ונעשה את זה פעם בחודש, בתאום יומנים.
מין רענון של גוף/נפש.
ואחר כך נחזור לעסקים רגילים,
עם תאי מוח מחודדים
ועם סוד של אמת בלב.

א"ל
הרגע הזה, שאתה פותח לי את הדלת,
כשאנחנו מעבירים אנרגיות האחד לשני,
מפצה אותי על כל הגעגועים.
כאילו גל של מים מתוקים, שוטף לי את המלח מהפצעים.


א"ל
אתה יודע לגעת בי בכל כפתורי העונג.
ואז, התאים שלי מתעוררים
והמוח שלי משחרר מורפיום טבעי.
וכל מה שאני רוצה,
זה להתחבר אליך בכל גופי...



א"ל
אתה תיבת מטמון
שנשכחה במעמקי הים.
אבל,
אתה גם המים הסוערים שעוטפים את התיבה.
ואני "חוקרת מהמכון התת ימי".
ואני פורסת על החוף את כל התוכניות, התרשימים והאלגוריתמים,
כדי להגיע לתיבת המטמון,
ואני יודעת בודאות כיצד להגיע אליה,
אבל, המים סוערים.
כמה חבל...
כי, גם אם בתיבת המטמון יש יהלומים,
אין לה ערך אם היא נשארת במצולות הים,
ועליה נדבקים בוץ ובקבוקים שבורים.
והתיבה, אם היה לה שכל,
היא הייתה מתנתקת מהכבלים שמקבעים אותה לקרקעית,
והיא הייתה צפה..
ואז, דווקא המים הסוערים היו מסיעים אותה לחוף מבטחים.


א"ל
אחר כך אתה הולך למעריצות שלך, ואתה מספר להן:
"יש לי מעריצה
מצייקנית שלא נותנת לי מנוח
וכל הזמן, היא מבלבלת לי את המוח.
ומדברת איתי על אהבה, גיהוץ וילדים.
ותאמינו בנות, כבר אין לי כוח.

והיא מעירה אותי בבוקר בשש
בטח תגידו שאני טיפש.
והיא רומנטיקנית ללא תקנה,
ואלוהים, אם אתה קיים, גלה לי הבנה.
אני מנסה לנפנף אותה לכל הכיוונים
אבל היא ממשיכה לשלוח לי מכתבים, שירים וסיפורים.
אז עוצו לי עיצה, בנותיי, מעריצותי,
כיצד אשחרר, את זו מעלי???


שק הרגשות התרוקן

שק הרגשות התרוקן
ואני מתבוננת בתוכי
מחפשת שארית רגש כלפיו
ואין.
כמה מוזר,
לפני שבוע, טיפסתי על קירות
כשהוא אמר שלא יבוא.
ועכשיו,
לא נותר לי פרור של רגש כלפיו.
והוא בוכה.
ונצבט לי הלב.
אבל, כמו שאמרתי בשיר אחר:
"או שיש את זה או שאין"


קומבינציה של אהבה

מה הקומבינציה הזו שיוצרת  סיפור אהבה?
כמה ק"ג משיכה מינית?
כמה ליטר של מיזוג שכלי?
מה הגובה האופטימלי בין השניים?
איזה מרווח רצוי  בין העיניים?
איזו אחיזה  שתהיה בידים?
האם זו תערובת או תרכובת של חלקיקים
שיוצרים את הקומבינציה הזו, של סיפור אהבה.

מודעות

עד כמה ההתנסויות הקודמות שלנו
מעורבות בתפיסת המציאות העכשווית?
עד כמה הן תורמות, ומה המחיר?
האם אפשר ללמוד לחוות חדות חושים?
באופן ראשוני, בתולי, תמים?
האם היינו יותר מאושרים,
אילולי אכלנו מעץ הדעת?

ואולי זה קשור לכימיה של מרכיבי ההילות?

ואולי עוצמת הקשר תלויה בכימיה שנוצרת בין מרכיבי ההילות?
אם שילוב ההילות יוצר תערובת, התוצאה תהיה  פרוד ועייפות
החומר.
אם השילוב הוא של תרכובת, יווצר חומר חדש, חי, שעומד בפני
עצמו.
אבל, גם במצבים של תרכובת, יש דרגות שונות:
כאלה בהן, הקשר הוא בלתי ניתן לפרוק
ואחרות בהן, הזמן, גורמים פנימיים או השפעות סביבתיות מביאות
לניוון  וקהות.
צריך רק למצוא מכשיר כזה, שמודד את סוגי הקשרים הכימיים של
מרכיבי ההילות.


מוטיבציה ותסכול

יש לו מוטיבציה עזה להצליח
הוא אפילו די פרפקציוניסט,
אבל איזה מנגנון בעיבוד הנתונים
לא מתפקד.
אולי זה בנאורו נים, טרנסמיטורים,
מיקרו אלקטרוניקה, או הכימיה של המוח.
משהו במפתוח של קופסאות הזיכרון משובש.
הקידוד לא נכון או האחזור לקוי.
והפער הזה בין השאיפה והרצון , לבין הביצוע,
הורס אותו מבפנים.
ואז הוא הורס דברים מבחוץ.
וכל מה שנותר לי זה לחבק אותו.
לאהוב אותו ללא תנאי.
והאנרגיה הזו שממלאה לו את המצברים,
נותנת לו כוח .


טיפ לחיים

המציאות עליה אתה מתבונן נקבעה ע"י הנחות הגרעין שלך.
אל תבנה קירות מ"סרגל הערכים" שלך, ואחר כך תאמר שצפוף לך.
מדי פעם, תוציא את שק האמונות מהארון ותתלה אותם על חבל כביסה
לאוורור.
יתכן שתגלה שחלקן דהה, אחרות לא מתאימות יותר.
זכור להרפות, לא להחזיק בכוח , מכוח ההרגל.
הצמדות לדפוסים ישנים, היא אשליה של ביטחון והרי הטבע, מטבעו
הוא שינוי.



לפעמים נדמה לי

לפעמים נדמה לי שאהבה הוא "משאב במחסור",
"עוגת סכום אפס" - אם יש במקום אחד "יותר",
יש איזון, ויש חסך במקום אחר.
ואז אני תוהה...
האם מציאת ה"משלים" זה עניין של מזל? מגנט?
או שיש כאן "סוד השקר הגדול"...
ואנשים מתפשרים כדי לא להיות לבד.
אבל בכל זאת, פה ושם יש זוגות שיש להם נצנוץ של אהבה
בעיניים...
ואצלם, המשאב, הוא כמו אוויר לראות, טבעי  כל כך וללא גבולות.



הקול שלך

הקול שלך עושה לי משהו מבפנים.
הוא מעורר בי זרמים תת קרקעיים.
ועדין לא ראיתי אותך, ואני חושקת בך.
הקול שלך הוא כמו שמיכת פוך
שאפשר להתכרבל בה ערומה בחורף קר.
יש בו, בקול שלך שילוב עדין של:
רגישות, חדות חושים, בגרות, סקרנות, צניעות ועדינות.
ומעניין, שגם הקול שלי, מניע אותך מבפנים.
ואולי כל הזוגיות הזאת, קשורה להתאמת תדרים?....


הידיים שלו הסגירו אותו

הידיים שלו הסגירו אותו,
וכבר לא שינה לי , מה שהוא אמר.
הידיים, מסתבר, מדברות בעד עצמן.
ואי אפשר להתחפש, ואי אפשר להחביא.
הן גלויות, חשופות ודורשות נוכחות.
הן זקוקות למרחב מחייה.
וכשהן מדברות, הן מסגירות הכל.
כמו מראה לגוף ערום.
גם כשהן דוממות, הן מספרות סיפור.
לכן, כשהתבוננתי בידים שלו,
כבר לא שינה לי, מה שהוא אמר.