אני יושב עכשיו בחדר, וכותב במחברת הזאת. קצת מרופטת כזאת,
אזני-חמור בפינות. לא כל-כך נורא. הבאתי לחדר כמה דיסקים מחבר,
שממש בא לי לשמוע כבר מלא זמן, אבל איכשהו מצאתי את עצמי שוב
במחברת, כותב.
בעיקר שטויות אני כותב. בעיקר שירים שאני לא ממש גאה בהם. פעם,
כשהייתי בדיכאון, זה היה קל יותר. קצת מבאס לחשוב שכאן למטה,
אם אתה רוצה להוציא מעצמיך את מה שאתה אוהב להוציא מעצמך, אתה
צריך שיהיה לך באמת כואב, עמוק בתוך הלב.
אבל עכשיו הוא סתם כזה, לא נפתח בפני אף-אחד, אפילו לא בפניי.
הייתי רוצה לתלוש אותו, את הלב, החוצה, לקרוע את האמצע שלו עם
הידיים ואז למצוא שם רק עליות, וחדרים, ועורקים כליליים, והמון
דם, וזהו. שומדבר אחר שלא יהיה שם, בלב.
אז הייתי מסתכל לתוך החזה שלי, ורואה שם חור ענק. ואז יתחיל
ממש לכאוב לי. בחזה, לא בלב. בעצם, במוח, שאומר לי שהכאב בחזה.
אז אני ארוץ למטבח, בלי שאבא ישים לב לכל הדם, ולקחת את הסכין
הכי גדול שיש שם, ולפתוח איתו את הראש, ולהוציא את המוח. שם
הרי אמורות להיות כל המחשבות שלי, לא? כל המחשבות, ותאים
לבנים, ואפורים, ושחורים, ומתים. שם אני גם אמור למצוא את
התשבוה להכל - מי אני באמת.
אבל בתכל'ס, כל מה שאני אמצא שם זה רק אפור, ולא תאים - אלא כל
מני רקמות מוזרות כאלה, רכות ומגעילות כאלה. ושוב, המון דם.
ואז? אז אני אתחיל לחפש את הנשמה שלי. אחרי שלא מצאתי את
הרגשות בלב, ואת המחשבות במוח, אני אחפש את הנשמה. ואני אשתגע
כי אין לי שום מושג מאיפה להתחיל בכלל לחפש את הנשמה שלי, כי
כבר נברתי בלב שלי, ובמוח שלי, ולא מצאתי שום תשובה!
אז אני אתחיל מהגב, כי שם יש הכי הרבה עצבים -  ולתלוש אותם,
ששאר החיפוש יהיה פחות כואב. אני אחפש בגב, אם אני כבר שם, ולא
אמצא כלום.
אולי בבטן? אם יש משהו שאני יודע על עצמי זה שאני אוהב לאכול,
ולשם הכל הולך, לא? אז אולי גם הנשמה שלי אוהבת לאכול, ואולי
היא תהיה שם?
אבל אם היא בקמצוץ יותר חכמה ממני, היא לא תהיה שם, כשהיא
יודעת שאני מחפש אותה...
אז אני אדלג על הגפיים ואפתח ישר את הביצים שלי, ואחפש את
הנשמה שלי במקום בו אני עושה שליש מהעבודה ביצירת בתים חדשים
לנשמות ישנות. אולי היא מחפשת לעבור דירה?
ואני אני גם לא אמצא אותה שם, כי היא בטח תצא רגע לפני לטיול
עם הכלב שאין לי ושתמיד כל-כך רציתי.
ואז אני אבין ששחטתי את עצמי ואני מת. אשכב במיטה, אכנס מתחת
לשמיכה ואחכה שהיא תצא ממני, הנשמה הארורה הזאת!
ואני אחכה לה שהיא תצא, כמה זמן זה כבר לוקח? אני אתנפל עליה,
ואתפוס אותה, ואשאל אותה את כל השאלות, אולי היא תגלה לי מי
אני, ולמה אני כאן, אשאל אותה את כל השאלות שיש לי, והיא? היא
רק תגיד שהיא "רק השלח" ושאין לה שום מושג ולא חצי-מושג. ואז
אני אהיה ממש עצבני.
הרי הרגע הרגתי את עצמי, ולא קיבלתי תשובה!
אז אני פשוט אגיע למסקנה שאין תשובה. שאין שום משמעות לחיים,
ובפעם הבאה שאקבל הזדמנות בעולם הזה, בגוף אחר עם פחות חתכים
ופצעים, אני אהיה אדם שעושה הכל בשביל כסף, הכל בשביל רק
להנות, לא חשוב על חשבון מי. ואעזור לאחרים להבין את זה, ושגם
הם יעשו הכל בשביל כסף, ולעשות חיים בעולם הזה, כי אין שומדבר
אחר מעניין אחריו.
וכולם יהיו תאבי-בצע, וזאבים אחד לשני.
אולי מישהו הקדים אותי?