[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בנצי כלבת
/
שיעורים בתרפיה

הוא באמת אוהב אותי. אני יודעת שהוא באמת אוהב אותי, זה מה שכל
כך מסריח בכל העניין.
כי גם אני מאוהבת בו. על כל הראש. אבל זה כואב יותר מידי. אני
מחכה שבוע, שבועיים, שלושה, ואני לא יכולה בלעדיו - מסתגרת
בחדר, חיה על כדורים נגד דיכאון ויושבת, ובוכה, ומתגעגעת. כמה
אפשר? ואז הוא חוזר, ובשלושה ימים שיש לו בבית בחודש הוא לוקח
אותי לחוף רחוק ומראה לי את השקיעה וכוכבים נופלים, ומורח אותי
במילים יפות ואלכוהול מתוק ומכניס אותי למיטה כולי רועדת
ואסירת תודה, ובכל פעם אני מתאהבת בו מחדש.
אז עכשיו אנחנו חוזרים. מחר הוא שוב יעלם ואני שוב אשקע, ושוב
אשנא אותו קצת.
אני יושבת מכורבלת במושב לידו ועושה את עצמי ישנה כי אין לי כח
לדבר והוא נוהג, ושר לי שיר אהבה. שוב אני נמסה. וכועסת.
ושונאת. ורוצה אותו. ורוצה לשכוח.
הוא פותח חלון. רוח פרצים נכנסת מכיוון הים, מטורפת, צורחת,
קרה כל כך. איך הוא לא רואה שאני רועדת ככה מקור? אולי הוא כן
רואה. אולי הוא מנסה שאני אדבר אתו שוב. הרוח חזקה. זה יותר
מידי בשבילי. והוא יודע - הוא יודע כי הוא שואל, כי אכפת לו,
כי הוא לא מסוגל לחיות עם מה שהוא עושה לי, וממשיך לעשות.
וכשאני על כדורים, הוא בטח בוכה בשמירות.
כי גם לו כואב. ואני יודעת. אני יודעת כי שאלתי. גם אני ראיתי
אותו שבור, שוכב עירום במיטה שלי, חשוף כפי שהייתי אני, ובוכה.
ראיתי אותו שיכור ואובדני. ראיתי אותו בהתקפי החרדה שהוא כל כך
מנסה לקבור.
וכששאלתי, הוא, בכנות הנוראית הזאת שלו, שיתף אותי בכל מה שלא
רצה שאדע. סיפר על הילד שהיה יושב בחדר וחותך את עצמו. שהיה
מסתגר ודופק אגרופים בקירות, שכותב סיפורים שאסור לאף אחד לדעת
עליהם.
הכנות שלו גדולה עליי. לוחצת. דוקרת. ובכל פעם אני מתאהבת בילד
הזה מחדש. סופגת את הארס.
בטח הוא מקווה ששכחתי. אבל עמוק בפנים הוא יודע - יודע שאני
מכירה את כל הפצעים הפתוחים, יודעת איפה ללחוץ. והוא  בטח גם
אסיר תודה, ומאוהב בי, על שמעולם לא לחצתי. גם לא כשקרע בי
קרעים. גם לא כשהכאיב לי בכוונה ושמר את הסבל שלי במקום מיוחד
בלב הזה שלו.

כי הוא לא היה חייב להעלם ככה אם לא רצה לברוח.
כי הוא ממשפחה שכולה, והוא לא בריא, והוא בכלל פציפיסט ומה
לעזאזל הוא עושה עם רובה ביד?
וזה כל כך קשה. וזה כל כך כואב. וכששואלים אותו חברים אז הוא
נואם נאומים הכי משכנעים בעולם. בעצמו הוא מאמין בהם. אבל אני
יודעת יותר טוב. אני יודעת כי שאלתי. וכשאני שואלת הוא מגלה לי
את מה שהוא פוחד לגלות לעצמו..
אז פעם כשחזר התעוררתי והסתובבתי אליו. והוא שכב לידי ובהה בי,
כולו מיוסר וטרגי כמו שהוא חייב, ונזכר בתמונות שאף אחד לא
צריך שיסתובבו לו בראש. אז ליטפתי אותו והרגעתי אותו ושאלתי
למה.
אז הוא לחש שהוא לא יודע ושהוא אוהב אותי ושכל מה שהוא רוצה זה
להיות איתי. ואני האמנתי. ואני התרגשתי. ואני הרגשתי אשמה על
הכעס. בסוף גם ירדתי לו. שיהיה מאושר.

הוא באמת רוצה להיות איתי. אבל הוא לא מסוגל. פשוט לא יכול. כי
עמוק בפנים הוא עדיין חותך את עצמו. גם דרך אחרים. הוא היה
חייב לעזוב. להתרחק. לפגוע. לדחוף אגרוף נוסף בקיר.
כבר שיחתוך בי. שיקרע בי קרעים. גם את זה אפשר לאהוב. הוא בוחר
דווקא בי, לא?
מכיש ונושך ומדהים וכנה. אז כשיאהב אותי יתפשט בתוכי כמו
חומצה. וישאיר אותי קהת חושים ונמשכת הלאה, עד העונג הבא.
מתנקזת בכל געגוע. צלולה ונקייה, כמו מים קדושים. קדושה בעיניו
ומקודשת לו. מתפשטת במקום השמור בלבו. מתפשטת כשהוא מלטף אותי.
עירומה והוא שוב כמו חומצה ממלא את כולי.
תמיד עירומה. תמיד שבירה. כמו אחד הסיפורים שלו אני נעה
במעגלים, בלי סוף ברור. עצובה, שותקת. עטור מצחי. ואסור שאיש
ידע.
ידע מה? ינהג בי כמלכה. ויעזוב. וישאיר חלון פתוח ורוח פרצים
שתצווח באזני. מטורפת. מטורפת וקהת חושים. מלכותי תמורת רגש.
לא יכולה יותר להיות ריקה מתוכן. לא יכולה להכיל את כולו.
והוא יודע - הוא יודע כי הוא שואל.
הוא שואל כי אכפת לו. לא אכפת לי - אני רוצה אותו.
שיפשיט אותי. שיתפשט בתוכי כמו חומצה. שישרוף במקומות הכי
מביכים. שיבכה בשמירות. שיכתוב סיפורים. שייתן לחלון ולרוח
להעיף אותו למקומות הכי חשוכים. ואני אשנא אותו.
והוא ידע - למרות שיש דברים שהוא פוחד מכדי לשאול.
הוא ידע כי הוא מכיר אותי כל כך טוב. כל כך טוב.
כל פינה בגופי. כל פינה בנפשי.
היה יכול לכתוב את אחד הסיפורים המזוינים שלו כולו דרך העיניים
שלי וזה היה אמין לגמרי.
קיבינימט. אני מתנערת.

הוא מביט בי ואומר מילה טובה. לא שומעת. טורקת את חלון הרכב.
לא עוד רוח. לא עוד געגועים ושתיקה. לא עוד כדורים והסתגרות.
כשנגיע הביתה יהיה זה תורי לחתוך. חלק, כמו סכין; לא אקרע בו
קרעים.
והוא יבין. והוא לא ינסה לשנות. והוא יאהב אותי. ואני אוהב
אותו. ואשנא. ושוב. לא עוד.
גם מים קדושים מגיעים עד נפש.
אולי הוא לא מכיר אותי בכלל, בעצם. אולי רק נדמה לו. שיברח.
שיעוף עם הרוח הלאה ממני.
יתנקז הארס. תשכח הרוח. יבואו ימים שקטים.

מצדי שגם יכתוב עליי את אחד הסיפורים הדפוקים שלו.
זה בטח יופי של תרפיה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשבנו את מחנות
הריכוז בזמן
השואה, האם
הגרמנים נעזרו
בשיטת
הפנג-שווי?



רוחני
תוהה(טועה)


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/1/04 20:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בנצי כלבת

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה