דו...דו...דו...דו...
מי...מי...מי...מי...
סי..סי..סי..סי..סי..........

ככה שמעתי את הצלילים בתוך הראש, בזמן שהותי בבית-חולים אי שם
במרכז הארץ. אני מהאנשים האלה שסיימו את הקורס "נהיגה מונעת"
של משרד הרישוי. מי היה מאמין שסוף-סוף אחרי שאני נוהג כמו
שצריך, אחרי שביליתי כמעט חודש בניסיון לעשות טסט נוסף - למרות
שכבר היה לי הרישיון, מי היה מאמין שאני אשב בצד ימין של הרכב,
ואז אעבור תאונה?
אישתי נמצאת כרגע שתי קומות מתחתי. בחדר מספר 207, וכרגע היא
לא בהכרה. לפחות ככה אמרו לי.
אבל לפחות היא עדיין חיה...
דבר שקשה לי להגיד עליי.
למרות שאני ער, ולמרות שאני מתקשר עם הסביבה - אני לא חי.
החיים שלי כבר לא קיימים. ואני יותר לא אהיה מסוגל לחזור אל מה
שהיה לי. אתם מבינים? סדקתי מספר חוליות בגב. זה הכל. 3
חוליות, שגודל כל אחת מהן הוא - מקסימום - 2 סנטימטר. זה הכל.
6 סנטימטרים, ואני כבר לא חי. מאתמול, אני לא מסוגל ללכת. אני
כבר לא מסוגל אפילו ללכת זקוף. או כמו שאומרים - "להסתכל
לאנשים בעיניים". כי כל פעם שאני אעשה את זה - זה יהיה רק לאחר
שישפילו את עיניהם אליי. ירדו מהממלכה הגבוהה שלהם, שנמצאת מעל
כסא גלגלים. כשהם ירצו להתחמק ממני, כל שיצטרכו לעשות - הוא
להישיר את המבט. קדימה פנה - ואין רואה. האם אלה חיים?
הדבר היחיד שאני זוכר כרגע, זה ההתעוררות אל המוות הזה. הוא
כאב. למיטב ידיעתי אני כרגע נמצא על כמות די נכבדת של סמים.
אני משער שהחבר'ה מהתיכון היו מקנאים בי על זה... טיפשים. הם
אף פעם לא קלטו את זה. לשאוף... לנשוף... לכאוב... לצרוח...
להסתמם. שגרת חיים? לא. שגרה של מוות.
שמתי לב לזה שכולם נחמדים אליי היום. למה?
כי אני פצוע? כי אני חולה? כי אני שבור? כי אני על כסא? או
בגלל שהם מרחמים? פעם ראשונה שאני מרגיש את הרחמים של האנשים.
בדרך כלל אני רואה אותם בתור חלאות. חארות.
הם בחיים לא יבינו. עד שימותו.
נורא חבל למות בהכרה. אל תנסו את זה. בגלל 6 סנטימטר.
בגלל 6 סנטימטר.
בגלל 6 סנטימטר!!!




אני לא בטוח אם הסיפור הזה גמור - יש למישהו חשק לעזור לי
איתו?