מבין גבעה של ראשים מקריחים
ראיתי אני ישויות מקריאות שירים
אלה היו גדולי ספרות האומה
בעלי גוף ונפש ונשמה,
יצירות פרי עטם
שנלקחו ממעמקי מוחם.

באו אלינו ארצה לפני שנים מספר
ופה הם ממשיכים להתרפק על העבר,
על רוסיה המולדת האהובה
כעת מוחם מעסיק אותם
בקשיים של כתיבת ספרות נאותה
כל אות ופסיק חייב להיות מושלם.

בדמיונם הכול מכוסה שלג
אבל בפניהם יש חול
שם הכפור כיסה כל נחל ופלג
אך פה ושם צבע השמיים עדיין אותו כחול

סוף סוף לכאן הגיעו
מה כבר יש להם פה
מדינה עוינת
אליה כבר עשורים לא הגיע הכפור
פה הם רוסים,
שם הם יהודים,
נעים הנה והנה
לא יודעים מה מהם רוצים.

מנסים למצוא מפלט
בעולם של עברית,
זמן להם נותר מעט
בתקופה שבה המדינה בתחתית,
לא נותר לאן ללכת  אלא פה להתיישב,
בה לא ממש ברור,
מיהו חבר ומיהו אויב
רק לאחר מותם, נכיר בתרומתם
על עליה שהביאה עימה השכלה ותרבות
הם מנסים להשתלב פה
אבל כתובת של  "רוסי"  על מצחם חרוט
במקום שלום אומרים להם להתראות,
הם לא מתקבלים פה בברכה
שומעים מכל הצדדים: "תחזרו לרוסיה לחיות!"

מה הם כבר מבקשים
להתיישב ולהתחבר ליהדותם
ואנו ממהרים לשלוח אותם לארצם
אך לצערם של כמה אנשים
קצת ברברים, קצת הרבה טיפשים
פה הם נשארים
עד שארית חייהם
שעתידים להגיע לסופם
כשהמוות יחלוף על פניהם

בטוב וברע אנו נשארים פה איתם
כי אין לנו מדינה אחרת
הארץ הנבחרת של בורא עולם...






[בשירים שלי יש לי נטייה ליפות או לכער את המציאות, אז בשיר
הזה כיערתי במקצת, זה לא מה שאני חושבת במציאות...נא לקחת זאת
בחשבון...]