"והכל יקפא, פתאום
אם יהיה לנו רגע
לעצור בפינת רחוב
לחבק ולעזוב
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות
לאהוב פחות..."

רונה קינן - מבול"


אחרי שהלכת, הבנתי...
נשארתי קפואה על המקום, ולא מקור. המשכתי לשבת שם בגשם, רציתי
לרוץ אחריך... אבל היה לי כל כך קשה לקום, רציתי רק לחבק אותך
שוב... רק לראות אותך שוב... כל כך קרוב... לבסוף כבר הצלחתי
לעמוד שוב, לבד, והתחלתי ללכת לעבר תחנת האוטובוס, להתרחק
מהמקום הזה שכל כך מזכיר לי אותך, צעד אחר צעד, משתדלת לא
ליפול, רעדתי, הגשם הזכיר לי דמעות ודמעותיי הפכו לגשם ששטף
אותי...
פחדת שלא ידעו, אבל בעצם גם אני לא יודעת. ההרגשה שלי דיי
ברורה, אבל מה אתך? אני רוצה לדעת... רק עליך אני חושבת כל
היום, אני לא יכולה להוציא אותך מהראש! וזה כואב לי כל כך לא
לדעת... אבל המחשבה הזאת שמלווה אותי כל כך חזקה ונעימה שאני
לא ממש רוצה להוציא אותה מהראש...
הרצון אליך גדול מהרצון בלעדיך...
אני זוכרת את מגע שערך הרך על לחיי ופניי... לא רציתי לעזוב,
רק להישאר מחובקים כך... רק להישאר...
אני זוכרת את הרעד ששטף אותך, הרגשתי אותו גם...
בתחנת האוטובוס לא יכולתי לשבת, לא יכולתי לעמוד, לא יכולתי
לזוז, רק חשבתי מתי אראה אותך שוב, מתי אשמע את קולך המתוק
בשיחות לתוך הלילה.
אבל בעצם, לא קרה בינינו כלום, אולי אני משלה את עצמי... רק
לשמוע ממך מילים שיוכיחו שזה לא רק בראש שלי... אבל הראש שלי
מלא רק בך...
סוף סוף הגיע האוטובוס, והוא אסף אותי אליו בחמימות, אז למה
המשכתי לרעוד? ולמה ירד עליי עדיין גשם?
ישבתי בספסל האחרון
ירדתי מהאוטובוס במקום שלא הכרתי... לא באמת הייתי צריכה לרדת
ממנו... פשוט לא יכולתי להישאר שם...
הגשם המשיך, גם בתחנה הזו...
אז ניסיתי לעלות לאוטובוס הבא...
לבסוף הגעתי לתחנת אוטובוס אחרת... בשביל לקחת עוד אוטובוס
שיקח אותי אל הרכבת... כדי להגיע אל הבית הקר, עם המיטה
הקרה... שאלך לישון בה לבד, או שאולי עם קולך שירדים אותי
ויגרום לי לחלום עליך... ואז אתעורר מוקדם ואגלה על המרחק
שבינינו... פיזי ונפשי... כל כך רחוק... רוצה להיות כל כך
קרוב...
אז איפה החיבוק הזה שיחמם אותי? אולי אפסיק לרעוד? או שאולי
הרעד יתגבר יותר?
בהיתי בשפתייך... רציתי לטעום... הם נעו במתיקות.. אך לא
יכולתי... פחדתי...
ואז הלכת...

ואני? נשארתי יושבת על הספסל בגן ושקועה בחלומות ועיניי אט
נעצמות...