אי שם בין שני הרים זהים בגודלם קיימת מאורה. זוהי מאורה סודית
כזו, שכולם יודעים על קיומה. אבל רק קומץ אנשים, נגיד כל אדם
עשירי בערך, מודה שביקר בה. בדרך כלל זו הודאה שבשתיקה, מעטי
מעט מעיזים לשוח עליה בפומבי. הכל שאלה של השקפה, יש שנטייתם
פנימה ויש שנטייתם החוצה. יש שפולטים ויש שקולטים, כמו הין
והיאנג, הצמד הסיני, היחיד שנגלה לו סוד הקיום. שני אלה ידם
בכל ויד כל בם. בכל פעם שאיזה מרפא אלטרנטיבי מעלה את העניין
האנרגטי הזה לדיון, מתחשק לי לומר בקול רם: "תדחוף את הין
והיאנג שלך לתחת וצא לי מהווריד קיבינימט".

אני קונוונציאליסט בתפיסותיי. זה לא שאני מרובע או חנון, סתם
מאמין במדע. אבל לא אכפת לי לפתוח את הראש ולנסות דברים חדשים.
בקיץ האחרון עברתי טיפולי טווינה ועכשיו דווקא מתחשק לי להירשם
לסדנת רייקי. אני כבר יודע מה זה מרידיאנים ואפילו הפסקתי
להתנגד לצ'קרות. כיוון שאני מרוויח יפה, אין לי כל כוונות
לפתוח קליניקה לרפואה משלימה להשלמת הכנסה. גם במזרח לא טיילתי
אף פעם. אמנם הסתובבתי שמונה חודשים בוואן רעוע בערבות
אוסטרליה וטיפסתי על קרחונים בניו זילנד, אבל לא נשארתי
בתאילנד יותר מהדרוש לקונקטינג פלייט ולא המשכתי להודו. שונא
לכלוך.

לחברה שלי קוראים סוזן, היא נולדה בקנדה. יש לה סטייל. כשפגשתי
אותה לראשונה, חשבתי שהיא סנובית. היא גבוהה ממני ובעלת יופי
צנום כזה. פניה ארוכות מעט, שיערה שחור כפחם ועורה בהיר. יש לה
שדיים קטנים, קטנים, אפשר לומר שיש לה רק פטמות. אלה זקורות
ברוב ימות השנה. בטנה שטוחה עד כדי שעצמות האגן שלה מזדקרות
מבעד לבגדים ומאיימות לדקור כל מי שמתקרב יתר על המידה. חשבתי
לעצמי שהטבע יצר לה מאין חגורת צניעות טבעית שמגנה עליה מפני
פולשים. המחשבה הזאת דווקא שימחה אותי.

סוזן אוהבת את החיים הטובים. היא באה ממשפחה עם כסף ויודעת
לפנק את עצמה מבלי שמצפונה מייסר אותה. היא תמיד לבושה על פי
צו האופנה ונוסעת  מספר לא מבוטל של פעמים בשנה לחופשות ברחבי
העולם. היא ממש בחורה לעניין. יש רק בעיה אחת אתה, היא לא
גומרת.
מה שמשאיר לי טעם לוואי אחרי כל התעלסות. מה לא עשיתי בשבילה,
עיסוי בשמנים ארומטיים, פונדו שוקולד על הבטן, ריבה בין השדיים
ודבש איפה שהכפתור. ניסינו אפילו עם כל מני ירקות שורש
ומרגרינה. בסוף הגענו לסקסולוג שהמליץ לנו להימנע מחדירה במשך
חודש ולהתמקד בכל מה שמסביב. אנחנו עכשיו בשבוע השלישי ועדיין
לא הצלחנו.  

במקביל לניסיונותינו לשפר את חיי המין, התחלנו לבצע תרגילי
מדיטציה טרנסצדנטלית. סוזן הצטרפה לקבוצה שמתרגלת מדיטציה
קבלית ומאזינה לדבריה של מזל טוב, מדריכת הקבוצה שמתקשרת עם
ישות עליונה בשם זוטא מלכיאור. היא מדליקה נר ריחני, מתיישבת
על כרית לבנה ומוציאה קול צרוד של גבר שאומר כל מני דברים לא
ברורים, בעוד ששמחה הראל, אישה שמנה עם שיער אדום וסרט קטיפה
על הצוואר, כותבת את הנאמר. לפעמים מזל טוב מתחילה לבכות תוך
כדי התקשור והגוף שלה קצת רועד. בהתחלה התנגדתי ולא רציתי
לשרוף שלוש שעות על זה, אבל סוזן ממש התחננה ואפילו בכתה.
הגענו לדירה מרווחת במרכז רחובות, בסלון ישבו על כרים בהירים
אנשים מכל הגילים, היו שם אולי עשרים נשים ושישה גברים.    

כולם היו חמים כאלה וחייכנים. סוזן התחבקה והתנשקה בשתי הלחיים
עם מרבית המשתתפים ולאחרים שפשפה את היד ומעכה קצת את האצבעות.
תכירו את זאביק, היא אמרה בר' אוורירית. "ברוך הבא" נשמעו
קולות מכל עבר. מה אגיד לכם, אף פעם לא הרגשתי כל כך מקובל בין
הבריות כמו בפעם ההיא. אחרי שחזינו בביקורו של זוטא מלכיאור
שניבא כל מיני דברים שנשמעו כך: "זכרררר שוב יקההה אאאות אל
חוש" ומיד נרשמו ותורגמו סימולטנית על ידי שמחה הראל:
"זיכרונותינו מקהים את חושינו" ואז הוסיפה פרשנות עצמית בשפה
דידקטית של מורה בבית ספר יסודי, מה שלא היה רחוק מהמציאות שכן
היא מנהלת בי"ס לילדים חריגים ברשל"צ. "אנחנו חיים את העבר ולא
חווים את הרגע" אמרה בשביעות רצון עצמית של פסיכולוגית מתחילה.
לקח לי כמה רגעים להבין שאין לי שותפים למבטים המשתוממים
ולזרזיף הצחוק המאיים להתפרץ. בסוף נכנעתי, שילבתי אצבע עם
אגודל, הנחתי אותן על ברכי, עצמתי עיניים ודמיינתי שובל של אור
לבן שיורד מקודקודי במורד גבי המצומרר מהצינה ומההתרגשות.  

חזיונות החלו לרוץ כנגד עיני. כל מני דמויות בכל מני מקומות,
יערות, נחלים, בחורה בהירת שיער, שדומני שראיתי כמותה בסרטים
בריטים על אדונים ומשרתים. איש אחד כהה עור ועיניים, לבוש
בחליפה חומה של איכרים ומזכיר באופן מפתיע את מזל טוב,
המתקשרת.
לבסוף עלה בדמיוני נער שדוף שהכה בבחורה הבהירה והמית אותה
ביער האפל.
"ברור שיש כאן תיקון" אמרה שימחה אחרי שהיא ומזל טוב נועצו
אישה ברעותה וניתחו את חזיונותיי. "אתה הנער, סוזן הנערה המתה
ובגלגול הנוכחי עליכם להעניק אהבה האחד לשני כדי לתקן את העוול
הקדום". ומזל טוב הוסיפה  "התיקון שלי הוא התווך, על כך שלא
מנעתי את הרצח בגלגולו ההוא". סוזן נראתה מאוד מרוצה מההסבר.
בראשי כוננה מחשבה אחת, אז בגלל זה היא לא גומרת. בגלל שהיא
פוחדת שארצח אותה.

כך או אחרת, מה שטוב בסדנאות האלה זה שהן נשכחות די מהר. אז
אחרי הסדנא בה למדנו על גלגול נשמות, תיקון ותיקשור, הלכנו
לראות סרט בקניון החדש שבנו בפאתי רחובות.    

זה היה בהפסקה. השארתי את סוזן בתור לפופקורן ונכנסתי
לשירותים. העניין הוא, שזה מסוג הדברים שיכול לפקוד כל אחד,
אבל אף אחד לא מעיז לדבר על זה.
מזה שבועיים שאני סובל מקשיים. אתם יודעים, קשיים עם היציאות.
בקיצור לא מצליח לחרבן כמו בן אדם. לוקח אוויר מלוא ריאותיי,
מכווץ חזק, חזק שמה בחור של המה שמו ודוחף. אבל שום דבר לא
קורה. לפעמים אחרי נשימות ודחיפות של יותר מעשר דקות אימתניות,
אני מצליח ללדת לאוויר העולם גולה קשיחה אחת, המכה בחרסינה
כאילו הייתה תרמיל של כדור תועה. היו זמנים בהם גוליברים
וקבנוסים היו עניין של מה בכך. בסך הכל אני די נהנה מהאקט.
אפשר לקרוא, אפשר לחלום ובעיקר להרגיש את תחושת ההקלה הזאת
בסוף, כשהבטן חוזרת לשכון בתבנית הקבועה שלה בין הצלעות לאגן.


כשמגיעים לצבא נותנים לך שלל עצות איך לא להתייבש ולשים חוסם
עורקים על גפיים קטועות, כשנוסעים לדרום אמריקה או למזרח
מקבלים עדכון שוטף כיצד עליך להימנע מזיהומים ולייבש שלשולים.
אבל אף אחד, לא טורח להגיד לבן אדם מה עליו לעשות כשיש לו
גולות שחורות במקום נקניק חום. אם לא תלמד תזונה קלינית
בפקולטה למדעי הגראס או תתמחה בפרוקטולוגיה, שזו רפואה של
התחת, לא תדע באמת את גופך.

זה לא מצב נעים, כשכרסך תופחת ואתה מתחיל להתחלחל ממחשבה על
אוכל, כי כשאין יוצא, אין בא.
ניסיתי לשתות שמן זית, לאכול קולורבי, סלרי וגזר,  ואפילו
בלעתי ריבוע שחור מבחיל של תמרהינדי עם תאנים ושזיפים מיובשים
שקונים בסופר פארם. סוזן המליצה לי על שתיית תה ירוק, אבל הטעם
שלו הזכיר לי עשב קצור. כבר ארבעה ימים שאני מסתובב עם גזיר
עיתון בכיס "שטיפת מעיים וניקוי רעלים, רק 899 ש"ח כולל מיצי
ירקות ופרות", ניתן לשלם בתשלומים ללא ריבית, הופיעה כתובת
באותיות קטנות. זה בעצם חוקן, הבנתי אחרי בירור, דוחפים לך מין
פומפה כזו לתחת, ממלאים בנוזל ואתה מחרבן לך תמורת שנים עשר
תשלומים שווים של 74.91 ש"ח לחודש. "צריך להיות בצום", אמרה
הפקידה. אמרתי שאני אחשוב על הרעיון. כל עניין הצום הזכיר לי
את הפעם היחידה שצמתי ביום כיפור, הייתי נלהב בשנה של הבר
מצווה שלי, רק שאת הצום שלי סיימתי במיון כי התעלפתי במרכז
המסחרי של השכונה ופתחתי את הסנטר. פשוט צריך להחליף בין פורים
לכיפורים. ככה התחפושות לא יירטבו בגשם ונערים מתבגרים לא
יתעלפו אחרי שניסו לשלב מיני ספורט שונים על גלגלים בשיא השרב.
ואם לא די ברייסים על האופניים אז תוסיפו גם משחקי תופסת רווי
הורמונים בלהט ההתרגשות של המפגש החברתי עם בנות השכבה. וכל
הפעילות הזו דווקא בצום הראשון, שברור כי אינו נעשה מתוך מה
שקרוי התכוונות מלאה וממניעים דתיים.
בקיצור סירבתי לצום מתוך בחירה, לעשות חוקן ועוד לשלם עליו שנה
שלמה אחרי שכבר פלטת את השיירים.    

כך או אחרת כל שנותר לי הוא ללמוד את החיים בדרך הקשה. וכשאני
אומר קשה, אני מתכוון לרגעים האלה בהם אדם מרגיש אבוד, מבויש
ורוצה שתפער האדמה תחתיו ותשלוק אותו פנימה עד יעבור זעם. אני
לא מסמיק מטבעי, יש לי חמישים אחוז מתימן, אבל אני חייב לציין
שהזיעה ניגרה ממצחי למרות מיזוג חדר המתים של הקולנוע. פשוט
עמדתי שם, חצי יושב, חצי כורע, ברכי כבר רועדות מהמאמץ, נשימתי
אינה סדירה עוד, וצריבה עזה מפלחת בכאב את פי הטבעת שלי. הנה
אמרתי את השם המפורש. מוסיקת מעליות חודרת את החרסינות
האפרפרות של חדר השירותים החדיש והגלינג גלונג קורא לכולם לשוב
מחוויית הקיוסק המאולתר, סביב כלוב הזכוכית של הפופקורן, לאולם
הקולנוע הצונן והאפלולי.      

כולם, חוץ ממני. אני הוא זה שתקוע עם גוש אחורי שממאן להשתחרר.
אלה רגעים בהם גם החילוני שבאדם נושא תפילה, מבקש מחילה ומבטיח
לההוא שבמרומים לצום ביום הכיפורים הבא עלינו בסיעתא דשמיא,
בחתימה טובה. לא בכדי אומרים בסיום כל מלאכת התרוקנות נקבים,
נקבים, חלולים, חלולים. עוד דקירה או שתיים מלוות בהתכווצות
טרוטה כזו ואהיה מוכן לנדור נדר ולהפוך לאברך לשארית חיי, רק
שיצא ממני כבר החרא הזה ואוכל לחזור למושבי הרך לצדה של סוזן.


בסוף הכתה בי מין תובנה פנימית כזו, בעצם היו אלה כמה תובנות
בשרשרת. לקחתי קצת נייר טואלט ירקרק דוקרני, ריפדתי את המושב
והתישבתי באנחת רווחה. מילא עצירות, אבל לחטוף מיניסקוס בגלל
שאימא שלי לימדה אותי בגיל חמש ש "לא יושבים על האסלה כשעושים
קקי בבית שימוש ציבורי", היא אמרה כשביקרנו בשירותי התחנה
המרכזית הישנה של תל אביב, שהצחינה תמיד מליזול ומשתן. מאז
חלפו יותר מעשרים שנה, גן חובה, בי"ס יסודי, בי"ס תיכון, יחידה
קרבית, טיול לאוסטרליה-ניוזילנד, תואר ראשון בטכניון, תואר שני
בעברית והקול של אימא עדיין חי וקיים בראש, כאילו היא עוד שניה
נכנסת לנגב לזאביק את הטוסיק. התובנה השניה שחלחלה לתודעתי
קשורה לאיזה זיכרון ישן של סרט באחד מערוצי המדע בו רואים אישה
יולדת לידת בית והמיילדת כל הזמן אומרת לה "תנשפי שרה, תנשפי,
תנשפי ותדחפי למטה כאילו שאת עושה קקי. קדימה שרה, יופי...
that`s just great honey" ולבסוף צץ ראש של תינוק ואחרי עוד
כמה גניחות נראה גוף קטן וסגלגל שמחובר בחבל לאמו והוא מרוח
במין עיסה חלבית גרגירית כזו, ואז הוא פותח את הפה, לוקח אוויר
ופוצח ביללה שהייתה מדי ארוכה וצורמת כך שפרשתי. התחלתי לנשוף
כמו אישה בצירים, אבל למרות שבמעמקי בטני חשתי מאין תזוזה של
הכוחות, העסק היה עדיין מאוד תקוע במעבר הגבול. ואז הבזיקה לי
התובנה השלישית, וזלין! אני זקוק לחומר סיכה. "שים ווזלין יא
אוכל בתחת" היה מסוג המשפטים הנדושים האלה ששומעים בכל הזדמנות
מהחברה בטירונות, בקורס, בהכשרה ופה ושם עלה המשפט הנוסטלגי גם
במילואים, למרות שהיום יש כבר ביטויים יותר משוכללים מהפשטות
הזו של פעם. שלחתי את ידי לפאוץ' שלי והייתי נחוש להפוך אותו
בתקווה שאולי יש שם איזה קרם או משחה שמנונית. כרטיס הדינרס
שלי היה ממש שימחה לאיד, גם שטרות הכסף, תעודת הזהות והרשיון,
את כולם הייתי מוכן למכור עכשיו תמורת קצת וזלין. כבר חשבתי
איך להפיק שמן ממסטיק המנטה של סוזן, אבל פתאום ראיתי את הדבר
הזה. במיכל מהודר ובוהק מעוטר בפסי כסף ומכונה  57  BRONZE ,
שוכן לו שפתון תוצרת איזה שם צרפתי מסובך ועל תחתיתו עדיין
מוטבע מחירו בדיוטי פרי: 42$.
   
פתחתי את המכסה ולעיני נגלתה אצבע מבריקה, ריחנית ומאוד
מזמינה. היא הייתה מחודדת באסתטיות ראויה לציון ונצצה באור
יקרות. ריח הבושם הקל הזכיר לי משהו מוכר מהבית, מין ניחוח כזה
שהיה במגירה של ארון האמבטיה. שם בין הפלסטרים וכוסס
הציפורניים, הסתובבו תמיד כמה שפתונים ישנים ודהויים שאחותי
הקטנה, נהגה לגנוב ולמרוח על עצמה בערבים שההורים יצאו. בעוד
אני האח הגדול והאחראי, ניסיתי לפרוץ את המגירה הנעולה בחדרם,
מתוך ידיעה שמסתתר לו שם סרט כחול. הייתה ביני ובין אחותי
הסכמה כזו שבשתיקה. עד שעל שידת העץ הצמודה למיטתם הופיעה
שריטה עבה מעשה ידי כשחוד המספרים שניסיתי להחדיר לחור המנעול
פספס ושרטט קוו אלכסוני על עץ הבוק. מאז המגירה הסודית תמיד
הייתה פתוחה ובתוכה נח לו ספר וזוג משקפי קריאה. הסרט הכחול
המיוחל, עבר דירה ולא השאיר כתובת.

עכשיו נשאלה רק השאלה: איך עושים את זה? דוחפים את כל האצבע
המבריקה ומועכים אותה בכניסה, או לוקחים רק קצת ואז צריך לגעת
שם עם הידיים. השיטה השניה נראתה לי יותר פרקטית, וגם ריחמתי
קצת על האצבע הנחשתית הנוצצת שנפלה בחלקי. הנחתי שתי אצבעות על
הכיפה המחודדת ובצעתי פיסה, מעכתי אותה קצת ואז שלחתי את
אצבעותיי המצופות לשם. באותו רגע צלצל הפלאפון. סוזן הייתה על
קוו "הי, איפה נעלמת", שאלה בדאגה אמיתית. "לא מרגיש טוב,
קלקול קיבה", אמרתי. "הו זאבון, אני קונה לך קולה". אחרי שכנוע
קצר היא הסכימה לחזור על עקבותיה לאולם הקולנוע, לא לפני שקנתה
לי את כוס הקולה הכי גדולה בקיוסק. רק המחשבה על משהו שאמור
למצק עוד יותר את תכולת מעיי העבירה בי חלחלה. סגרתי את
הפלאפון ומרחתי את פתח היציאה עם השפתון, ניסיתי אפילו להחדיר
קצת מהמסה החלקלקה הזו פנימה לשימון הדפנות. ואז התחלתי לנשוף
ולדחוף, לנשוף ולדחוף... כעבור רגע בודד נשמעה שריקה ואחריה
רעם וברד שחור הכה בקצב אחיד בדפנות החרסינה הבוהקות של האסלה.
היה שם הג'חנון של סבתא רחל עם הביצה והסחוג מהשבת שעברה,
החמין משלשום, הפיצה של מוצאי שבת וכל השניצלים, הקציצות
והאורז של מסעדת האוכל המהיר שמתחת למשרד. הכל יצא ונשטף אל
הים הגדול. ורק השפתון של סוזן נראה כאילו ילד רעב נגס בו כי
חשב שזו סוכריית אודם בחצי שקל, שהיינו קונים בעודף שנשאר
מהלחם והחלב במכולת של רפי, וזה כמובן רק בחודשים שהקרמבו היה
אאוט אוף סיזון.
         
הדילמה הייתה לא פשוטה כלל ועיקר. מה אני אמור לעשות עכשיו עם
השפתון האכול של סוזן? להשאיר אותו כמו שהוא, פירושו לשתף את
סוזן בעובדה שבצעתי את השפתון היוקרתי שלה לטובת הזה של המה
שמו שלי. לנסות לסתת אותו עם סכין יפנית שאולי אוכל להלוות
ממישהו מהסגל של הקולנוע, נראה כמו רעיון מופרך מיסודו. "לאבד"
אותו בשירותי הגברים זה לצאת גם נצלן, גם שקרן וגם מניאק.
נותרה רק האפשרות "לאבד" אותו רק לבינתיים ולקנות לה אחד חדש.
השחלתי אותו לכיס פנימי קטן בתוך הפאוץ' ויצאתי אל
הציוויליזציה, מתמודד בקושי עם האצבע הנחשתית שלי שסירבה
בעקשנות לשוב לצבעה הטבעי. פשוט לא הייתי מודע לסוגייה אחת
שאפיינה את השפתון הזה, הוא היה "long stay water proof", כמו
שכבר ציינתי לסוזן שלי יש טעם יקר.    

באותו הלילה, משוחרר מהמסה שהעיקה עלי ימים רבים, התחשק לי
נורא לגעת בסוזן. עוד בדרך מהחניה לדירתנו השכורה, כשטיפסנו
במדרגות האינסופיות לקומה הרביעית שלנו, בלי המעלית, קרץ לי
ישבנה השדוף והמפוסל מבעד לג'ינס הבהיר עם שני כתמי הווש במקום
של הכיסים. שלחתי יד ונגעתי בה בדיוק כשהטיימר של האור כבה.
היא נבהלה כנראה מהשילוב של הצביטה עם החושך, כי היא השמיעה
צעקה לא אופיינית. עלינו במדרגות צפופים ומתחככים. רחרחתי את
עורפה המבושם בעודי מכוון אותה ותומך בה שלא תיפול. עד מהרה
הבחנתי בפס נחשתי כזה על צווארון חולצתה הבהירה, השפתון הזה
התנחל לי מתחת לציפורניים ושילח אותות מצוקה לכל עבר. כשנכנסנו
הביתה, סגרתי מהר את הדלת והצמדתי אליה את סוזן, גם כי רציתי
קצת לגוון כעצת הסקסולוג וגם כי פחדתי שהיא תראה את הכתם
הנחשתי על חולצתה. הפשטתי אותה ממנה באפלולית והובלתי אותה
לחדר השינה. כשנכנסנו נתקענו בארון שהיה פתוח בחלק של המדפים,
איכשהו יצא שסוזן מעדה ונתפסה במדף, ישבנה שהציץ מהארון היה
עכשיו זמין ומפתה. "בואי נעשה את זה ככה" הצעתי "בתוך ארון?"
שאלה. "אחרי זה נוכל לצאת ממנו" אמרתי . היא צחקה ופתחה את
שורת הכפתורים הארוכה והמייגעת של הג'ינס שלה. אולי כי ידעה
שאם זה יהיה תלוי בי, זה יחכה, כנראה, למחר כשהיא תלבש משהו
אחר. סוזן כרעה על המדף האמצעי ואני ליטפתי את ישבנה הנהדר
והחשוף, ניסיתי לחדור למקום החמים שלה, למרות איסור החדירה
שהיה עדיין בתוקף, אבל איכשהו התנוחה הזאת לא ממש תאמה את
האנטומיה שלנו. "אני יכול מאחור?" שאלתי בשקט. "אבל אם יכאב
לי, אז תפסיק, טוב?" הסכמתי והיא שלפה מאחד המדפים שפרפרת
שזהרה בחושך, מעכה אותה ואז מרחה על עצמה קרם צונן וריחני.
באותו ערב זה קרה סוף, סוף. סוזן צעקה מעונג וגמרה. עזרתי לה
קצת מקדימה, והשתדלתי לעשות תנועות עדינות. באחד מרגעי השיא
היא משכה את ידה לאחור ופילחה אותי עם אצבעה הדקה, מה שהוסיף
להנאתי אלף מונים.

כמו שני שיכורים עמדנו באמבטיה, כשאני משתין וסוזן ממתינה
לתורה ובינתיים מציצה על עצמה במראה. פתאום היא תפסה את בטנה
ודחפה אותי מהאסלה, את הטיפות האחרונות השארתי על הרצפה, היא
התיישבה והספיקה לומר "צא, יש לי קלקול קיבה". כשהסתובבתי היא
הזדעקה לפתע "בורח לך" ואז הוסיפה "הוי תראה, יש לי אפילו קצת
מזה על האצבע". עמדתי קפוא, נכלם ומתלבט ואז היא הוסיפה: "אני
מרגישה איך נפתחה לי הצ'קרה התחתונה היום" וכיון שלא יכלה
לשלוט עוד בעצמה שיחררה את תכולת מעיה "כן, גם לי" אמרתי
וזרקתי לה גליל נייר טואלט ורוד וקטיפתי שנח לו על קצה מתלה
המגבות.