כבר חצי שעה שאני מחכה לאוטובוס. שמתי לב שבזמן האחרון הנהג של
הקו הקבוע שלי נוהג לאסוף כל מי שרוצה לעלות על האוטובוס שלו.
לא משנה מתי ואיפה. הוא תמיד פותח את הדלת.
נראה שלנהג האוטובוס בימינו יש לב רחב מאוד  או שהוא פשוט נהנה
מתהילת האוטובוס. אנשים שרצים אחריו וצועקים רק לו "נהג הדלת"
ואז באבירותו המופלאה הוא פותח להם את הדלת ליד המדרכה באמצע
הכביש, ונותן להם לעלות. ואז מגיעות חמש דקות התהילה. חיוכם
הלבבי של הנוסעים באוטובוס אליו. הוא יודע שהם ישובו ויעלו על
האוטובוס שלו. וכמובן הכרת התודה של האצן/אצנית בהתהוות.
הם בטח מרגישים מאוד פופולריים, נהגי האוטובוסים, כאשר מישהו
רץ אחרי האוטובוס שלהם. הם בטח מרגישים מיוחדים. אני בכל אופן
אוהבת לנסוע באוטובוס. האנשים, האווירה, המוזיקה הבוקעת
מהרמקולים שבמושב האחורי, ובמיוחד אני נהנית מהיופי של
האוטובוס. הציורים המקסימים שמעטרים את כולו. אין השחתה. יש
קסם בציורים האלה שהופכים את הנסיעה המייגעת לחוויה. הרבה
צבעים. ורוד וכחול וירוק וצהוב וסגול ושלל צבעי הקשת. ויש רק
יופי.
האמת שגם בדרך כלל אין לי בעיה להמתין לאוטובוס אבל היום אני
קצת ממהרת. לדעתי אני אפילו כבר מאחרת. קבעתי פגישה מאוד
חשובה. פגישה עם אדם בשם הגורו. זה לא גורו כמו מנהיג רוחני של
קהילה מסוימת אלא שזה השם שלו הגורו.  זה נהייה מאוד מקובל
בתקופה האחרונה ללכת אל הגורו הזה. כולם מדברים עליו, וכולם
כבר נפגשו איתו, כך אומרים. אז חשבתי לעצמי שאם כולם אז גם
אני. לא שאני רגילה ללכת אחרי העדר. פשוט שמעתי עליו דברים
נפלאים. האמת היא שהתלבטתי אם להיפגש איתו אבל מה שגרם לי
להחליט היה מה ששמעתי לפני כמה ימים. שמעתי שהוא כל כך מעולה
שהוא יוכל להחזיר לי משהו שאיבדתי לפני כמה שנים. ואני לא
מדברת כאן על מישהו שמת (עם כל הכבוד להגורו הזה הוא לא
אלוהים) אני מדברת על משהו קצת יותר רוחני. אני בכל אופן מחכה
פה לאוטובוס וכבר נהייה לי לא נעים כי אני כבר מאחרת. אני
נאלצת לקחת מונית. לא שיש לי בעיה עם מוניות. אבל תמיד אני
מרגישה שהנהג מרמה אותי כי אני לא ממש מתמצאת בדרכים. אז הוא
מפעיל את המונה ונוסע איך שבא לו. פעם מישהו אמר לי שכתוב לי
על הפנים פראיירית. אבל מה לעשות גם נהג המונית צריך להביא כסף
הביתה. וחוץ מזה לא נעים לי להתווכח איתו, כי בכל זאת הוא עושה
לי טובה. אני עולה למונית ונותנת לנהג את הכתובת. קוראים לו
אבי והוא נראה בשנות השלושים. אנחנו מנהלים שיחת חולין קצרה
והוא מפעיל את המונה. ברדיו מתנגן שיר מקסים. שיר שכבר הרבה
זמן לא שמעתי. אני מתחילה לשיר, ואבי צוחק. אני פותחת את החלון
ומביטה החוצה אל הרחוב היפהפה. האוויר כל כך נקי ויש שלווה
בחוץ. הרחוב צבעוני ומלא חיים. ילדים צוחקים, הורים מאושרים
וחתולי רחוב נקיים ומקסימים.    פתאום אבי עוצר את המונית.
"זהו הגענו". "כבר הגענו?" אני שואלת. יכולתי ללכת ברגל זה לא
היה כל כך רחוק, אני אוהבת ללכת ברגל. אני משלמת לאבי ונפרדת
ממנו ב"תודה ושיהיה לך יום יפה". אבי שוב צוחק, ונוסע. הגעתי
אל הגורו.  

הגורו יושב בתוך אוהל גדול , דווקא נראה יפה מבחוץ. אני נכנסת.
מוזר, חשבתי שיהיו פה הרבה אנשים. אני מתרגשת מעט. פנים האוהל
נראה אפילו יותר יפה מהחוץ. יש לו להגורו אוסף מדהים של
פרפרים. אבל הוא לא מאלה שצדים אותם ומקטלגים אותם בחלונות
"ראווה". אלה הם פרפרי חופש, פרפרים חיים. הם מתעופפים באוהל
לעיתים יוצאים ממנו וחוזרים. נראה שטוב להם. ברקע אני שומעת
שיר שנשמע כמו שיר ערש. שיר יפה, עושה קצת אווירה מלנכולית אך
עם זאת מרגיע וגורם לך חשק לעצום את העיניים ולצלול לתוך חלום
מתוק. האוהל מקושט בפרחים. הרבה פרחים מכל הסוגים, מכל הצבעים
אפילו יש שם את הפרחים שאף אחד לא רוצה, המכווצים והדהויים.
אני עדיין עומדת ומתפעלת. ואז הגורו מבחין בי.
"התקרבי לכאן" הוא לוחש.
"אדון הגורו אני נורא מצטערת על האיחור שדפקתי לך זה לא נעשה
בזדון".
"אין דבר" הוא משיב. "בואי שבי לידי ונדבר עליך".
"האמת שאני מעדיפה לשכב כאן על הספה הזאת".
"אני.. אבל אין כאן ספה" משיב לי הגורו.
אני מצביעה על כמה כריות שזרוקות על הרצפה ומיד מאלתרת לי
ספה.
"אני שוב מתנצלת אבל ממש כואב לי הגב".
"זה בסדר" הוא משיב ברוך. "תקווה זהו שמך".
"אמת. אך אני מבקשת ממך לא לעוות את שמי בבקשה אני תקווה
במלרע. תודה".
"אוקי תקווה במלרע. אני מבין שאת בסוף שנות העשרים שלך ואת
מתחילה בקרוב עשור חדש".
"מר הגורו בוא לא נהיה קטנוניים, נאמר שאני בת עשרים פלוס זה
לא יזיק לך וזה מועיל לי".
"את מפחדת לגדול תקווה?" הוא שאל פתאום. "לא. מה, אני פיטר פן?
מה נראה לך שאני גוף של אישה בת עשרים פלוס שכלואה בו נשמה של
ילדה קטנה? לא הגורו אתה טועה".
"זה בסדר"  הוא משיב. אני שומעת אותו ממלמל נקודה רגישה...
"שמעתי אותך" אני אומרת לו. הוא מתעלם.
"תקווה במה את עוסקת?"
"אה חשבתי שלעולם לא תשאל. ובכן הגורו אני גאה להיות אחת
מהבעלים של המסעדה  היחידה בעירנו הקטנה שאינה מענה אף יצור חי
בשביל לספק את הלקוחות. בטוח שמעת עלינו. אני וחברתי הטובה
משכבר הימים, שלווה, תמיד חלמנו להקים מסעדה כזאת. אני אומרת
לך המבנה שבו נמצאת המסעדה נבנה בימים ההם, הוא בטוח וחסין.
הוא נבנה בשיטות הנדסיות שקיבלו אישור מהממשלה והוא עמיד בפני
קהל רב של אנשים בוא נאמר שגם אם יכנסו למסעדה פי שניים אנשים
ממה שהיא יכולה להכיל והם יקפצו בה ממש חזק המבנה לא יקרוס. זה
באחריות. וחוץ מזה הזכוכיות החיצוניות חסינות למרגמות ואבנים
מאוד קשות.
וכמובן לא אשכח לציין שהאוכל מצוין. אתה מוזמן לבוא מתי שבא לך
על החשבון. יש לנו מנות מדהימות של פסטות ועוגות ויש גלידות
ופיצה ופשטידות ועוד. הארוחה האהובה על השף הראשי שלנו, מר
שמלו היא מרשמלו עם ציפוי שוקולד חם וסוכריות צבעוניות. והסוד
שלנו הוא שאנחנו שמים תמיד את המרשמלו הוורוד כי כולם אוהבים
את המרשמלו הוורוד. אבל לא תמיד נעים לנו לקפח את המרשמלו הלבן
אז בשביל האיזון האתני אנחנו משחילים על השיפוד מידי פעם
מרשמלו לבן. הסועדים לא חשים בהבדל.
אתה יודע כמה זמן לקח לנו למצוא אדם שגם קוראים לו שמלו ושהוא
גם שף? חיפשנו בכל העולם. יום אחד אחיה התאום של שלווה, שליו,
קפץ לדמשק לקנות זיתים ובעודו מוציא כסף לשלם על קופסת
השימורים הוא שם לב  שעל התג של המוכר כתוב שמלו. הוא פצח איתו
בשיחה והסתבר לו שמר שמלו הזה היה שף מצליח אך בוקר אחד הייתה
לו הארה והוא החליט לעשות הסבה מקצועית. שליו שכנע אותו לבוא
לישראל ולהיות השף הראשי של המסעדה היחידה בעירנו הקטנה שאינה
מענה אף יצור חי בשביל לספק את הלקוחות. הדבר נגע ללבו של מר
שמלו והוא הסכים לבוא".
"אני מבין" פתח לפתע הגורו את פיו. "תמשיכי". "אתה יודע מה
הגורו" אמרתי לו. "אתה לא אומר הרבה בשביל אדם שמשלמים לו סכום
בוא נאמר לא קטן של כסף. שחושבים על זה אתה בטח מלייאן. אתה
עושה מלא כסף ביום, אתה בטח לא משלם למס ההכנסה והם גם לא
יודעים כי העסק שלך נעשה כאן באוהל שלך בלי פיקוח של גוף
מסוים. אז מה אתה עושה עם כל הכסף הזה?"
"למרות שהשאלה שלך לא במקום ורצח האופי שעשית לי הרגע לא ממש
החמיא לי, אני רק אוכל לומר שאני נותן את כל כספי אני לא צריך
כסף".
"למי אתה נותן אותו? אם אפשר לשאול."
" שאלת כבר. והתשובה לשאלתך היא, למי שצריך אותו".
"זה מסביר את העובדה שלא רואים קבצנים ברחוב והחתולים נראים כל
כך שבעים בזמן האחרון. אתה איש טוב הגורו, מעולה".
"זה בסדר" הוא השיב.
"אז אתה אומר שהכסף לא חשוב לך. זה אומר שכאן זמן לא שווה
כסף?"
"לא, את יכולה להישאר כאן עד שימאס לך"
"אל תיעלב הגורו, אבל מכיוון שזהו יום הכנות הבינלאומי אני
מרשה לעצמי להגיד לך בכנות שאני לא רואה כאן אף אחד מלבדי.
נראה שלהרבה אנשים נמאס."

"אני לא נעלב."
"אבל אני נשארת כאן בינתיים."
"זה בסדר. ועכשיו הייתי רוצה שתספרי לי קצת על החיים שלך
מילדות עד עכשיו."
"אוקי, נולדתי למשפחה טובה אבא אמא ושלושה אחים. אני השלישית
במשפחה. אתה יודע יום אחד הייתה לי הארה לא הכי טובה אבל
משמעותית. הגעתי למסקנה שהמקום של הילד השלישי מתוך ארבעה
ילדים במשפחה הוא הכי לא שווה."
"תסבירי בבקשה."
"תראה, קודם בא הילד הראשון, הבכור וכולם מתלהבים ממנו כי הוא
הראשון וילד ראשון זה הכי מרגש. הילד השני שבא אחרי הראשון
ובמקרה שלי זה היה גם בן אז זו הייתה סיבה כפולה למסיבה וגם אז
כולם מתלהבים כי עכשיו לבכור יהיה אח קטן. ואז בא הילד השלישי
והרביעי או החמישי שהם האחרונים אז יוצא שאלה שבאמצע נדפקים כי
הילד האחרון תמיד יקבל תשומת לב הרי הוא בן הזקונים והוא
האחרון בדרך כלל שיעזוב את הקן."
"וזה מפריע לך?"
"מממ לא ממש."
"נחזור לנושא. אז לפני עשרים ומשהו שנה נולדה לה תינוקת קטנה
וחמודה וכולם אהבו אותה. זו אני. ההורים שלי החליטו לקרוא לי
משום מה תקווה. המשפחה שלי מקסימה. המשפחה הכי טובה שאפשר
לבקש."
"תמשיכי. תספרי לי על תקופת בית הספר."
"מה אוכל לומר. הייתה לי ילדות מאושרת הרבה צחוקים וכיף. תקופת
בית ספר הייתה רגילה, שגרתית. אני ואחותי הקטנה למדנו באותו
בית הספר.
בכל בוקר היינו קמות ולובשות את השכפ"צים והקסדות. היו לנו
השכפ"צים הכי אופנתיים שאמא קנתה לנו במיוחד. אני זוכרת היה
כתוב עליהם באותיות גדולות לבנות- שלום.
היינו נפרדות מההורים ונוסעות לבית הספר.
היו אלה ימים טובים. אבל משום מה הרבה ילדים הפסיקו לבוא לבית
הספר. זה לא היה כל כך נורא היינו לומדים שבע שעות בכל יום
מתוכם שעתיים בכל יום הוקדשו למורשת ישראל. אפשר לומר שחונכנו
על אהבת המולדת. ככה היינו חיים לנו מיום ליום. מבית הספר
היינו חוזרים היישר אל המקלטים לארוחת צהרים ונשארים שם עד
למחרת.
ככה היה בתקופת היסודי. אחר כך אני עברתי לתיכון ואחותי הקטנה
עוד למדה ביסודי. אחים הגדולים שלי כבר התחתנו ועברו לגור
בחול. השנים בתיכון עברו בכיף, במסיבות, עם חברים. אתה בטח
זוכר איך זה אתה לא נראה לי כזה מבוגר."
"תודה, אני מניח." אמר וקם.
"מר הגורו, לאן אתה הולך?" שאלתי אותו.
"לשום מקום. נזכרתי שלא הצעתי לך שתייה או מזון מאז שאת כאן,
איזה חוסר נימוס מצדי."
"הו זה בסדר מר הגורו. אני לא צמאה, אבל מה יש לאכול?."
"עכשיו שאני חשוב על זה אין פה משהו שממש אפשר לאכול. אני
אזמין לנו פיצה."
"תודה לך."
"תמשיכי בסיפור. איך בילית בתיכון?"
"ובכן אפשר לומר שבגיל 17 וחצי גיליתי את סצנת המועדונים של תל
אביב. היינו יוצאים כל שבוע. היינו אלה שלא פחדו משום דבר.
קראו לנו האמיצים וחלק קראו לנו המתאבדים. הולכים לחגוג
במועדונים, במסיבות, מה שהיה. אז גם גיליתי את האלכוהול. הייתי
מגיעה למועדון דופקת כמה בירות ותופסת לי כל ערב בחור חדש. ככה
כל החברות שלי עשו. זו הייתה הנורמה. רצינו לשמור על שפיות.
רצינו ליהנות, רצינו לחיות."
"ומה עם האהבה?"
"אתה מבין הגורו זה מה שיפה. הייתה אהבה. אהבה גדולה בכל מקום.
אנשים העמידו פנים שהם שונאים אבל בעצם כולם אהבו. השנאה
והקנאה היו רגשות מזויפים. אנשים הסתירו את הלב הרחב והטוב
שלהם, כי הם פחדו להיפגע."  
"אני מבין. ומה איתך עכשיו? בגיל עשרים פלוס יש לך אהבה?"
"הו, מר הגורו. יוצא לך לפעמים לקרוא בעיתון מדורי אסטרולוגיה?
"
"לא ממש"
"גם לי לא. אבל יום אחד הייתי אצל סבא וסבתא שלי עם בני דודים
שלי וכולם קראו מדור מזלות ובמקרה יצא לי להציץ במזל שלי."
"איזה מזל את?"
"מאזניים"
"אהה זה המזל של ההרמוניה ואהבת השלום."
"משהו כזה, בקיצור היה כתוב שם שגבר גבוה כהה ונאה יכנס לחיי
בעוד שבוע. כמה נדוש. לא אמין, ואם לומר מעורר רחמים להאמין
לזה. ואם אפשר להעיר באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב בכל אופן,
גיחכתי קלות ועברתי הלאה. שכחתי מזה.
כעבור שבוע נכנס למסעדה שלי בחור מקסים ומבקש שיפוד מרשמלו,
זוכר על המנה המיוחדת של המרשמלו הורוד שסיפרתי לך?"
"כן"
"אז הבחור הזה עם העיניים הטובות מבקש מרשמלו אבל הוא מבקש
שנשים לו גם מרשמלו ורודים וגם לבנים, באותה כמות. מה אפשר
לומר התאהבתי בו. הגשתי לו את המרשמלו, הוא חייך. החלפנו
מבטים/כתובות כי אין לו טלפון ואמרנו שנתכתב. מפה לשם, משם
לפה, עשרה מכתבים וכמה פגישות ואנחנו חולקים דירה וחתול."
"נשמע שהסתדרת."
"כן, הוא מקסים."
"תשמעי תקווה, נראה לי שאת נהנית מהחיים. את עוסקת במשהו שאת
אוהבת, ויש לך אהוב. אז מה הבעיה שלך?"
"אני אהה אני לא יודעת. אני באתי אלייך כי אמרו לי שתוכל להשיב
לי את מה שאבד לי פעם."
התחלתי לבכות. "אני לא יודעת. הכל כאן יותר מידי מושלם. העולם
הזה טוב מידי, אין כאן זיהום אוויר, אין אלימות, אין התעללות
באנשים ובבעלי חיים. יש רק אהבה. אבל חסר לי משהו. אתה מבין את
זה? אין למה לשאוף כעת, פעם הדבר שהכי רצינו זה שלום. שלום
שלום שלום. שלום בכל מחיר, היינו יוצאים להפגנות, מחאות,
הסכמנו למות למען השלום. ועכשיו למה אפשר לשאוף? המצב טוב
עכשיו, מעולה אבל חסר לי משהו כאן בלב, כאילו איבדתי איזו
תחושה. וזה למה באתי אלייך שתחזיר לי את זה."
" קודם כל תודה על הקרדיט. ודבר שני אני חושב שתהיי מאושרת אם
רק תרצי. זה טמון בך."
"אני אהיה מה? תשמע, איך שהזמן רץ שנהנים, אני חייבת ללכת."
הסתובבתי ופניתי לכיוון היציאה שלפתע השליח של הפיצה נכנס.
"אהה אני מצטער" הוא גמגם קלות. "הייתי מצלצל בפעמון או דופק
בדלת, אבל משהו מנע ממני לעשות כן".
"מה?" שאלתי ברוגז.
"חוץ מהעובדה שאני מחזיק מגש רותח של פיצה ביד אולי לא שמת לב
אבל זהו אוהל ואין כאן דלת." "אהה אופס סליחה."
"תכנס נערי הטוב" קרא לו הגורו ופנה אלי. "לא תישארי לחתיכת
פיצה?"
"לא אני חייבת לעוף."
"אהה אני נבוך מעט" הוא התחיל לצחקק בעצבנות. "את יכולה לשלם
לבחור, נזכרתי שאין לי כסף בהישג יד."
"בטח שכן ,חתיכת קמצן" מלמלתי בשקט, הבאתי לו שטר של מאה.
"תשמור את העודף מותק ולהתראות."
"לכי בשלום" צעק לי הגורו. ואני כבר יצאתי מהאוהל.
"חזרתי הביתה ברגל, כל הדרך הרהרתי במה שהגורו אמר לי. דווקא
נחמד הגורו הזה, בחור טוב חשבתי לעצמי. כבר היה חשוך יחסית אבל
הרחוב המה אדם.

הגעתי הביתה סחוטה, הדלת הייתה פתוחה כרגיל, נכנסתי וצנחתי על
הספה.  מוריס שמח לראות אותי, האכלתי אותו וליטפתי את פרוותו
הרכה והנעימה והלכתי למיטה. עצמתי עיניים וניסיתי להירדם אך
מחשבתי נדדה. קמתי למטבח ושתיתי כוס מים. יצאתי למרפסת
והסתכלתי בירח המנצנץ שהאיר את השמיים הכחולים כהים. מעניין מה
היה קורא אם הירח פתאום היה מתפוצץ ונעלם ואני הייתי האחרונה
שרואה אותו, ניסיתי לשעשע את עצמי. התקרבתי למעקה ונשענתי
עליו. הלילה היה יפה, נעים. התחלתי להשמיע קולות של כלב כזה
שקורא בלילה אווו אווו. מפחיד מצדי ,אבל שוב, ניסיתי לשעשע את
עצמי. פתאום הרגשתי שהמעקה נשבר ואני מועדת למטה. התחלתי
לצעוק. "הצילו, אני נופלת, אני נופלת." אבל לא שמעתי או ראיתי
אף נפש. וכך המשכתי לצנוח למטה קומה אחר קומה ולפתע עצרתי
לחשוב, טוב לא באמת עצרתי המשכתי לפול אבל חשבתי בו זמנית. מה,
זה הסוף שלי ? לא יכול להיות. איזה סוף עלוב. תמיד דמיינתי לי
סוף אחר, יפה יותר. איפה המוזיקה המהממת שתלווה אותי? איפה
הפרחים שיקיפו אותי? דיברתי אל עצמי כמובן אבל היה זה הדבר
האחרון שהדאיג אותי באותו רגע. לא רוצה למות באופן כזה לא רוצה
להתרסק על הרצפה ושפניי יושחתו ככה יזכרו אותי, יכתבו לי על
המצבה, תקווה- האישה שנפלה אל מותה ונשארה ללא פנים. ללא פנים?
החיים שלי טובים מידי בשביל להסתיים ככה. אני לא בן אדם רע
מגיע לי לחיות או למות בכבוד. לפתע שמתי לב שאני ממשיכה ליפול
וליפול וזה לא נגמר ואז נזכרתי שאני גרה בכלל בקומת קרקע, אז
איך זה יכול להיות בעצם?.

התעוררתי שטופת זיעה והבטתי מסביבי שמעתי יללה. זה היה מוריס
שקפץ לי על הרגל. הבטתי לימיני וראיתי את הבחור שלי ישן. כמו
מלאך.  
כרכתי את זרועותיי סביב גופו החמים ועצמתי שוב את עיניי,
מחייכת ויודעת לבטחה שאני עומדת לצלול שוב אך לתוך חלום מתוק.
אושר.